בגן החכמה עמודים 275-276
הגן היומי בגן החכמה עמודים 275-276: אֲבָל הַתָּם בְּוַדַּאי שָׁפַט רַק בְּיֹשֶׁר וּבִתְמִימוּת, וְהָיְתָה לוֹ אַהֲבָה וְסַבְלָנוּת וְכָבוֹד לְכָל אָדָם...
אֲבָל הַתָּם בְּוַדַּאי שָׁפַט רַק בְּיֹשֶׁר וּבִתְמִימוּת, וְהָיְתָה לוֹ אַהֲבָה וְסַבְלָנוּת וְכָבוֹד לְכָל אָדָם, לְהַסְבִּיר לְמִי שֶׁיָּצָא חַיָּב בַּדִּין אֶת הַיֹּשֶׁר שֶׁבַּדָּבָר, וּלְהַסְבִּיר לוֹ אֶת הַצְּדָדִים שֶׁל הַדִּין וּלְהַרְאוֹת לוֹ אֶת הַחִנּוּךְ שֶׁבַּדָּבָר, וְגַם לְעוֹדֵד אוֹתוֹ, עַד שֶׁיִּתְפַּיֵּס, בְּאֹפֶן שֶׁלֹּא יִהְיֶה פָּגוּעַ מֵהַדִּין, וּבִפְרָט, שֶׁגַּם אָדָם שֶׁנּוֹהֵג שֶׁלֹּא בְּיֹשֶׁר, הֲרֵי יוֹדֵעַ בְּתוֹךְ תּוֹכוֹ אֶת הָאֱמֶת, וּכְשֶׁמַּרְגִּישׁ אֶת נְקֻדַּת הָאֱמֶת שֶׁל הַדַּיָּן, הוּא מְקַבֵּל אֶת הַדִּין. וְגַם הַתָּם בְּעַצְמוֹ הָיָה נָקִי בֶּאֱמֶת מִכָּל עַוְלָה, וְכֻלָּם הִרְגִּישׁוּ הֵיטֵב אֶת הַנְּקִיּוּת שֶׁלּוֹ, וּמִמֵּילָא קִבְּלוּ אֶת פְּסָקָיו, וְאָהֲבוּ אוֹתוֹ.
וְהָיָה לוֹ יוֹעֲצִים אוֹהֲבִים בֶּאֱמֶת, וּמֵחֲמַת הָאַהֲבָה יָעַץ לוֹ אֶחָד: בַּאֲשֶׁר שֶׁבְּוַדַּאי בְּהֶכְרֵחַ תִּהְיֶה קָרוּא אֶל הַמֶּלֶךְ שֶׁתָּבוֹא לְפָנָיו, כִּי הֲלֹא כְּבָר שָׁלַח אַחֲרֶיךָ וְגַם הַדֶּרֶךְ – שֶׁהַמּוֹשֵׁל מֻכְרָח לָבוֹא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וְעַל כֵּן אַף-עַל-פִּי שֶׁאַתָּה כָּשֵׁר מְאֹד, וְלֹא יִמְצָא בְּךָ שׁוּם עַוְלָה בְּהַנְהָגָתְךָ הַמְּדִינָה, אַף-עַל-פִּי-כֵן דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ בִּדְבָרָיו לִנְטוֹת בִּדְבָרָיו לְצַד אַחֵר, לְדַבֵּר חָכְמוֹת וּלְשׁוֹנוֹת אֲחֵרִים, עַל כֵּן נָאֶה וְדֶרֶךְ-אֶרֶץ -שֶׁתּוּכַל לַהֲשִׁיבוֹ; עַל כֵּן טוֹב, שֶׁאֲלַמֶּדְךָ חָכְמוֹת וּלְשׁוֹנוֹת. וְנִתְקַבֵּל הַדָּבָר בְּעֵינֵי הַתָּם וְאָמַר: מָה אִכְפַּת לִי אִם אֶלְמַד חָכְמוֹת וּלְשׁוֹנוֹת?! וְתֵכֶף עָלָה עַל דַּעְתּוֹ, שֶׁחֲבֵרוֹ הֶחָכָם אָמַר לוֹ, שֶׁאִי אֶפְשָׁר בְּשׁוּם אֹפֶן שֶׁהוּא יָבוֹא עַל שֶׁלּוֹ, וְהִנֵּה עַתָּה כְּבָר בָּא עַל חָכְמָתוֹ…
הַתָּם תָּמִיד הֶאֱמִין שֶׁהַשֵּׁם מַחֲלִיט מַה יִּהְיֶה, וּמִמֵּילָא הוּא יָכוֹל לָתֵת לוֹ כָּל מַה שֶּׁרוֹצֶה, כְּהֶרֶף עַיִן, וּבְעֵת הַוִּכּוּחַ עִם הֶחָכָם הֶאֱמִין שֶׁיָּכוֹל לִהְיוֹת כְּהֶרֶף עַיִן שֶׁיָּבוֹא עַל חָכְמָתוֹ שֶׁל הֶחָכָם, וְלָכֵן בֶּאֱמֶת הַשֵּׁם הִנְהִיג אוֹתוֹ כְּפִי הָאֱמוּנָה שֶׁלּוֹ, וְנָתַן לוֹ חָכְמָה.
כִּי בַּדֶּרֶךְ שֶׁאָדָם רוֹצֶה מוֹלִיכִין אוֹתוֹ, שֶׁפֵּרוּשׁוֹ שֶׁבַּדֶּרֶךְ שֶׁאָדָם מַאֲמִין מוֹלִיכִין אוֹתוֹ, דְּהַיְנוּ – מִתְנַהֲגִים אִתּוֹ כְּפִי הָאֱמוּנָה שֶׁלּוֹ. אִם הוּא מַאֲמִין שֶׁיְּכוֹלָה לָבוֹא לוֹ אֵיזוֹ יְשׁוּעָה אוֹ הִתְנַשְּׂאוּת, בְּלִי שׁוּם הֶכְרֵחַ טִבְעִי, אֲזַי הַיְשׁוּעָה תָּבוֹא. וְאִם הוּא לֹא מַאֲמִין, וְתוֹלֶה בַּטֶּבַע וּבְדֶרֶךְ הָעוֹלָם, אֲזַי יַנְהִיגוּ אוֹתוֹ עַל פִּי חֹסֶר אֱמוּנָתוֹ. וְאִם עַל פִּי טֶבַע וְדֶרֶךְ עוֹלָם זֶה בִּלְתִּי אֶפְשָׁרִי שֶׁיַּחְכִּים, הוּא לֹא יַחְכִּים.
וּמֵאַחַר וְהַתָּם הֶאֱמִין שֶׁהַהַצְלָחָה הִיא מֵהַשֵּׁם, וְהָיָה תָּמִיד שָׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ, וְהֶאֱמִין שֶׁהַמַּדְרֵגָה הַנּוֹכְחִית שֶׁלּוֹ, הִיא הַהַצְלָחָה שֶׁהַשֵּׁם רוֹצֶה שֶׁתִּהְיֶה לוֹ, וְלָכֵן הוּא לֹא רָדַף אֶת עַצְמוֹ וְלֹא נָפַל בְּדַעְתּוֹ כְּלָל. וּבֶאֱמֶת הוּא עַצְמוֹ הִרְגִּישׁ שֶׁלֹּא חָסֵר לוֹ דָּבָר, וְהוּא גַּם הֶאֱמִין שֶׁכְּשֶׁהַשֵּׁם יִרְצֶה שֶׁתִּהְיֶה לוֹ הַצְלָחָה בְּעִנְיָן אַחֵר, תִּהְיֶה לוֹ הַצְלָחָה, לָכֵן בַּדֶּרֶךְ שֶׁרָצָה וְהֶאֱמִין, כָּכָה הַשֵּׁם הִנְהִיג אוֹתוֹ.
לְעֻמַּת זֹאת הֶחָכָם חָשַׁב שֶׁרַק אִם יִנָּטֵל מִמֶּנּוּ הַשֵּׂכֶל הוּא יִהְיֶה כְּמוֹ הַתָּם, וְלָכֵן הוּא בֶּאֱמֶת קִבֵּל מַה שֶּׁרָצָה, עַל פִּי הַכְּלָל שֶׁבַּדֶּרֶךְ שֶׁאָדָם מַאֲמִין מוֹלִיכִין אוֹתוֹ, וְנִטַּל שִׂכְלוֹ, כְּמוֹ שֶׁרוֹאִים בְּסוֹף הַמַּעֲשֶׂה שֶׁהֶחָכָם מַמָּשׁ הִשְׁתַּגֵּע, וְאִבֵּד אֶת כָּל רְכוּשׁוֹ וְהָלַךְ בִּסְמַרְטוּטִים, וְהָלַךְ נֶגֶד כָּל הָעוֹלָם, עַד שֶׁהָיָה חוֹטֵף מַכּוֹת מִכֻּלָּם, וְכַמּוּבָן שֶׁאֵין פֵּרוּשׁוֹ שֶׁהוּא נַעֲשָׂה תָּם, חָס וְשָׁלוֹם לַחֲשֹׁב כָּךְ, כִּי אַדְּרַבָּה, הַתְּמִימוּת הִיא שֵׂכֶל נִפְלָא מְאֹד וְגָבוֹהַּ מְאֹד, מֵעַל כָּל הַשְּׂכָלִים, אֶלָּא נִטַּל שִׂכְלוֹ כִּפְשׁוּטוֹ, כְּפִי מַחְשַׁבְתּוֹ, שֶׁלַּתָּם אֵין שֵׂכֶל.
וְאַף-עַל-פִּי-כֵן, אַף-עַל-פִּי שֶׁכְּבָר הָיָה יוֹדֵעַ חָכְמוֹת, לֹא הָיָה מִשְׁתַּמֵּשׁ עִם הַחָכְמוֹת כְּלָל, רַק נָהַג הַכֹּל בִּתְמִימוּתוֹ כְּבָרִאשׁוֹנָה…
כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְנוּ לְעֵיל, הַתָּם זָכָה לִתְמִימוּת וְיֹשֶׁר פְּנִימִיִּים עֲמֻקִּים, וְלָכֵן שׁוּם דָּבָר לֹא יָכוֹל לְהַפִּיל אוֹתוֹ וּלְהָזִיז אוֹתוֹ מִזֶּה, וּמִמֵּילָא יָכוֹל הָיָה לִלְמֹד חָכְמוֹת, וְאַף עַל פִּי כֵן לְהִשָּׁאֵר בִּתְמִימוּתוֹ כְּבָרִאשׁוֹנָה.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור