לטייל עם אבא

עכשיו אני רואה איך אבא מחייך
כל הזמן, ולא משנה מה עובר עליו.
אני רואה את הכרת הטוב שלו, אפילו
לאנשים שעוזרים לי ככסא הגלגלים
לפעמים נתקע. במילה אחת, אצילות.
 
 
"כאשר אדם זוכה להמשיך ברכות מהוריו, הוא מצליח הרבה מעבר ליכולותיו הרגילות בהן ניחן" (הרב שלום ארוש בספרו שעריו בתודה).
 
לאחרונה, אני מרבה לטייל עם אבא שלי, איש מבוגר כבן 80. לא, אנחנו לא נוסעים למרחקים, גם לא למקומות אקזוטיים. סתם טיול מקומי על כסא הגלגלים שלו, הדרך היחידה שלו להתנייד. ה'תפקיד' הזה די חדש לי (הוא מכיר לי אנשים תוך כדי 'נהיגה'…). הכשרה עצמית זה משהו שנעשה בו במקום, ניווט בשיטת 'עשה זאת בעצמך', כדי לא לפגוע בעוברים והשבים התמימים שלא יתנגשו בכסא הגלגלים ושאבי לא ייפול ממנו חלילה. למען האמת, פעם אחת זה קרה, אבל ברוך השם הוא 'נחת' בעדינות על המדרכה ושני עובדים  מבית המרקחת (סמוך 'לזירת האירוע') יצאו החוצה ועזרו לנו. ואני עמדתי שם בצד, תוהה מה בדיוק קרה והאם אני עומדת לאבד את מקומי בעולם הבא…
 
זה לא שתכננתי – לדאוג לאבי, ועל הדרך גם לעזור לאימי. אני מניחה, אם אומר בכנות, שזה היה משהו שפחדתי ממנו, משהו מאיים שהחל להיראות באופק. אתם יודעים, פחד ממשהו שצריך לקרות אבל אתה מייחל שזה לא יקרה עכשיו. אבל זה קורה עכשיו מכיוון שהזמן לא עומד במקום, נכון? וה'עכשיו' הזה שכל כך חששתי ממנו לפני עשר שנים, הפך למשהו ממשי, או כמו במקרה שלי, כבר לפני שנתיים.
 
אחד הדברים בו הבחנתי בהתחלה היו התגובות שלי ושל הסובבים אותי. לפעמים, כשנשאלתי על ידי חברות או עמיתים לעבודה מה אני עושה בימים אלה, מצאתי את עצמי מלמלת משהו על כך שאני מטפלת באבא שלי. בכל המקרים, התגובה הייתה "אוי, זה בטח קשה", ואני שמעתי את עצמי כאילו מסכימה עם איך שהם מאבחנים את המצב. "כאילו מסכימה" – זה בגלל שזה נשמע קצת צורם לעומת מה שהרגשתי. למעשה, זה בכלל לא היה קשה. אז למה בכל זאת הסכמתי איתם? למה הרגשתי לא כל כך בנוח בלהודות שאני מטפלת באבי, אחרי הכל זאת מצוות כיבוד אב ואם?
 
הייתה גם את הפעם הזו בא נשאלתי על ידי מישהו שמכיר את העניין קצת מקרוב מה קורה, ואני אמרתי שאבא היה חולה. התגובה שלו כל כך קוממה אותי, מצד אחד איחל רפואה שלמה ומצד שני המשיך לדבר כאילו כלום לא קרה, עד שבאותו רגע הרגשתי שכפפת אגרוף היא הדבר שאני הכי רוצה עכשיו… אבל הוא באמת התכוון רק לטוב, מה כבר אפשר לצפות? הוא פספס את כל העניין!
 
וזה ברור, מצבו של כל אדם הוא שונה. אחד מטפל בהורה, השני בילד מוגבל – כל אחד כפי מצבו שלו – ולכל אחד הדינאמיקה שלו בהתנהלות הדברים, ענייני המשפחה, עניינים אישיים וכדומה. אף אחד לא יכול לומר איך הוא היה מגיב/פועל במצב מסוים, עד שהוא לא נמצא בו. אני חושבת שאחת הסיבות שבגללן לא הרגשתי בנוח הייתה האישור החברתי, כאילו חיכיתי להסכמה כלשהי מהחברה.
 
לפעמים עושים דברים מתוך אותו אלמנט של 'להיות מואר' או 'זוהר', משהו שבדרך כלל מתקשר לקירוב רחוקים ועשייה למען אחרים, מתוך אידיאליזם ולא מתוך מצווה. בהתחלה זה בא מתוך הרגשה שאתה עושה משהו מועיל, כדאי, אתה לא רוצה שמישהו יחשוב שאתה מבזבז שנים חשובות של עשייה ויצירה בחייך. וגרוע מכל, מגביל ומצמצם אותם. קשה? זה אף פעם לא היה קשה, אפילו שהיו משברים קלים ורגעים של לחץ. אלא שבפעמים האלה 'זרמתי' עם מה שאנשים חושבים, כי אם המצב היה הפוך מן הסתם הייתי חושבת כך בעצמי… אבל היום אני משתדלת לחשוב ולהרגיש אחרת.
 
שוחחתי לא מזמן עם חברה שנמצאת במצב דומה לשלי. את האמת, הייתי קצת המומה ממה שעובר עליה בניסיון שלה. בגדול, גם היא מרגישה לפעמים קצת מוזר ושונה בגלל הזמן שהיא מקריבה ונותנת מעצמה כדי לטפל באימה החולה והמוגבלת, ובמקביל, אי אפשר לשכוח שיש לה את חיי המשפחה שלה, חברות (לא יהודיות שגרות לידה) לא פעם 'עוקצות' באמירות כאלה ואחרות, כאילו יש להן פטור או שחרור מלהתבגר, ועוד לחשוב שמצבן יכול להיות טוב יותר, בפרט כשהן רואות במעשה אצילי שכזה משהו 'מיושן', ולא רק, אלא לחשוב שהילדים שלהן יטפלו בהן. איך בדיוק? ממי הם לומדים לכבד את הוריהם? שלא נזדקק, אבל עדיף להתעורר כבר עכשיו, כשאנו עדיין בריאים ולא זקוקים לעזרתו של אף אדם, אלא רק של בורא עולם, ולא מתוך קריאת התעוררת ותזכורת מאוד לא מנומסת ונעימה בעתיד, למשל מהילדים…
 
אז איך המצב, למרות הכל, נותן תחושה של סיפוק עצומה ומחזק? אתם בודאי יודעים מה אני רוצה לומר במשפט הבא, נכון? כמובן, זו האמונה. כלפי חוץ, מצאתי את עצמי מבחינה טבעית מקבלת את המצב, שהיה די הפתעה בשבילי. בחודשים הראשונים הרגשתי רגועה בצורה לא רגילה, השקט שלפני הסערה חשבתי. אבל הסערה אף פעם לא הגיעה. הבנתי שאני בעצם מתענגת מהניסיון שהשם שלח לי. הרגשתי שזו עבודה של ממש. שזה משהו שהשם 'תפר' במיוחד למידות שלי, בשבילי. שהמצב הזה הוציא ממני פוטנציאל חבוי ועצום שלא ידעתי על קיומו. אולי זו הסיבה שהרגשתי שאני מתמודדת עם קונפליקט גדול מאוד בתוכי, בהתמודדות עם גישתם של הסובבים אותי בעניין הזה. ואולי בגלל שהרגשתי קצת "אשמה"…
 
ואז בא השינוי של הורה/ילד בדינאמיקה המוכרת. ההורים אמורים להיות הורים ולא משנה מה, הם הנותנים והילדים הם המקבלים. ככה זה. בכל אופן, כאשר הורה נעשה חלש עם הגיל, הדינאמיקה של הדברים משתנה. פתאום התפקידים מתהפכים, הילד הופך לנותן וההורה למקבל. ההסתגלות למצב כזה יכולה להיות קשה. ההורה מרגיש חסר ביטחון, רגיש, כועס בגלל העובדה שהוא כבר לא יכול לעשות את מה שנהג לעשות. ומצד שני, רק דרך הנתינה שלי להוריי, בעיקר לאבי, הייתה לי הזכות לראות מקרוב משהו חבוי שלא ראיתי קודם לכן – אצילות, גמישות, יכולת להתאושש מהר ולקבל את המצב איתו הם, וגם אני, מתמודדים. אני רואה עכשיו איך אבי כל הזמן מחייך, ולא משנה מה הוא מרגיש ובאיזה מצב הוא נמצא, כמה הכרת הטוב יש לו לכל מי שעוזר, בין אם זה לאמא שלי, לי, לרופאים, ולפעמים, לאנשים ברחוב שעוזרים לי כשכסא הגלגלים נתקע, או לאנשים שעוברים ואומרים שלום בלי שום סיבה מיוחדת.
 
זה משהו שאני מתכוונת לעשות והחלטתי שאני כבר לא מתנצלת או מנסה להצטדק, ממש לא. כי בעזרת השם, אולי העבודה הזו תעניק לי את ה'דלק' הרוחני ותביא אותי, ומי יודע, אולי גם את ההורים שלי, הביתה – לארץ ישראל.