עבודת צוות

למה כשזה מגיע לעבודת צוות
לפעמים העיניים נעשות כאלה צרות?
וגם כשאנחנו מסכימים, יש לנו הרגשה
שמגיע לנו מדליה, 'כל הכבוד' לאורך
כל הדרך וגלידה בסוף? אז תשמעו
מה למדתי משתי נמלים.
 
 
לפני כמה ימים ראיתי משהו מדהים. זה היה תוך כדי חזרה הביתה מהסופר, כשדחפתי עגלה מלאה בילדים ומוצרים ומשהו על המדרכה 'תפס' את עיניי. בהתחלה חשבתי שמדובר באיזה חרק ענק ומבהיל, אבל אחרי בדיקה נוספת ומעמיקה, גיליתי שמדובר בנמלה שסוחבת על גבה חתיכת עוגייה גדולה. כל כך התפעלתי מהכוח של הנמלה הזו… אבל אז ראיתי שהיא לא לבד. לידה, צעדה עוד נמלה, קצת יותר גדולה ממנה. נראה היה שהיא מפקחת על הנמלה שסוחבת את חתיכת העוגייה על גבה, כאילו מכוונת את דרכה. באמת, היה נדמה לי שאני אפילו שומעת אותן מתקשרות ביניהן! הנמלה הגדולה, כפי שהבנתי, היא זו שהייתה אחראית לעשות הערכת מצב בשטח – אם ישנה דרך טובה יותר, לאן לפנות וכדומה. בסוף, אחרי דקה בערך, הנמלה הגדולה הצטרפה למשימה, עזרה לנמלה קטנה, ויחד הן סחבו את חתיכת העוגייה לקן שלהן.
 
טוב, אתם בטח חושבים שיש לי מספיק זמן בחיים, אם נמלים בדרך הביתה מעסיקות אותי. ממש לא. אבל המראה הזה היה מאוד מסקרן, כזה שאי אפשר לוותר עליו.
 
ועכשיו אתם בטח שואלים – מה כל כך מעניין בשתי נמלים שסוחבות חתיכת עוגייה על הגב?
 
אין לכם מושג איך אני שמחה ששאלתם. כי מה שתפס אותי בהתחלה היה גודל העוגייה שהנמלה סחבה על גבה, יחסית אליה – קטנטונת כזו. אפשר להשוות זאת לאדם שסוחב סלע ענק בשיניים שלו, ומחזה כזה ראיתי בחיי. דבר מדהים נוסף הוא, שהנמלה הזו לא נגסה אפילו ביס קטן מהעוגייה. המשימה שלה הייתה להביא את העוגייה לקן בלי להתפתות ולאכול משהו בדרך, וזה מה שהיא עשתה! אם זו הייתה אני, מישהו שם בקן היה יכול רק לחלום לנגוס מעוגייה כזו… בעצם, אף אחד לא היה יודע שמצאתי אותה… וזה דבר שהוביל אותי למסקנה הכואבת: כוח הרצון שלי חלש מאוד לעומת זה של הנמלה. נפלא.
 
החלק הכי מדהים במחזה הזה היה לראות איך הנמלים מתקשרות אחת עם השנייה. למרות שלא יכולתי לשמוע מה הן אומרות, אני בטוחה שהן לא התלוננו על כך שחתיכת העוגייה הזו הייתה גדולה וכבדה, הן גם לא הראו שום סימני עייפות, והן גם לא התלוננו שהעבודה שלהן קשה. לא. הן פשוט המשיכו לעבוד ביחד למען מטרה משותפת, ודי נעלה עבורן.
 
מדהים לגלות איזה שיעור מאלף אדם יכול ללמוד אם עיניו הרוחניות פקוחות.
 
וזה גרם לי לחשוב… האם אנחנו, התמצית והדבר הכי יקר שיש להשם בבריאה, נמוכים יותר מהנמלה? כמה פעמים שמנו את ה'אני' והצרכים הפרטיים שלנו בצד, למען מטרה משותפת? כמה פעמים אנחנו מצליחים לעבוד ביחד, לעשות משהו ביחד, למרות ההבדלים שיש בינינו? ראיתי שתי נמלים שונות, מאותו קן, אבל אחת גדולה והשנייה קטנה, אחת מפקחת והשנייה סוחבת, ושתיהן עבדו ביחד, עבודת צוות של ממש, הובילו את העוגייה הזו לקן, שם כל הנמלים ייהנו ממנה! אתם מבינים? אני לא חושבת שמישהו בקן הולך לתת להן מדליה כשהן יגיעו. ולמרות זאת, הן עשו את המוטל עליהן. אז למה אנחנו כל הזמן מחפשים תירוצים ומתלוננים שאנחנו עובדים קשה? למה כשזה מגיע לעבודת צוות לפעמים העיניים נעשות כאלה צרות? וגם כשאנחנו מסכימים, בסופו של דבר, לעשות משהו, למה יש לנו את ההרגשה שמגיע לנו עיטור כבוד, דברי שבח וגלידה בסוף? מה קרה ל'עושים דברים' בלי האג'נדה האישית שלנו?
 
בימים האלה, לפני ראש השנה ובכלל של החודש הנפלא הזה, אנחנו חייבים לבחון שוב את סדר העדיפויות שלנו.
 
לא מזמן קיבלתי אימייל שנשלח על ידי אחד מתלמידיו של הרב שלום ארוש. היה בו מסר מהרב שלום ארוש על האפשרות שאנו עומדים לפני תקופה לא קלה בכלל. זה ממש תפס אותי. ולא רק, המשך המסר היה שזה הזמן לחזור אל השם בכל דרך שאנו יכולים. אם אינך מניח תפילין, התחל עכשיו, זאת הזדמנות נפלאה. אם אתה לא שומר על כשרות המאכלים, זה הזמן. אם אינך שומרת על טהרת המשפחה, זה הזמן, התחילי מעכשיו. כל דבר שיכול לעזור, לחזק את הקשר בין אדם לבוראו – עכשיו זה הזמן.
 
וחשוב מכל, עזרו להפיץ את האמונה. זה יכול להיות עם ספרים, דיסקים, שיחות אמונה וקירוב לבבות. כל אדם שאתה עוזר לו לחזור בתשובה – תהיה זו הזכות שלך לנצח. כלל עם ישראל נחשבים לגוף אחד, כאשר כל אחד מאיתנו הוא איבר בגוף הענק והנפלא הזה. ישנן מצוות רבות שיכולות להיעשות רק כשאנחנו ביחד – כמו תפילה במניין, קדיש, וקדושה. אנחנו חייבים לדחוף את העגלה הזו ביחד מכיוון שכל פעולה חיובית מקרבת את הגאולה ואת המשיח, שיבואו ברחמים ובאהבה. בדרך זו, גם אם איננו רואים זאת, נצליח לעבוד ביחד.
 
בואו לא נישאר ברמה נמוכה מזו של הנמלה. הגיע הזמן שנשתמש בכוח עבודת הצוות שניחנו בו, במיומנויות המיוחדות לעבודת צוות, ויהי רצון שנזכה כולנו לקבל את פני משיח בשמחה, ונחזה בבניין בית המקדש שייבנה במהרה בימינו אמן.