סליחה, איך בדיוק מבקשים סליחה?
הסליחה כמו ה'הלו' המתנגן בפתיחת כל שיחת טלפון, משמשת פתיח אוטומטי לחדירה אל תחום ריבונותו של הזולת, כמו קידומת לעיטוש קולני או קינוח מתנצל. אבל בראש השנה היא עולה לכותרות ובגדול.
הסליחה כמו ה'הלו' המתנגן בפתיחת כל
שיחת טלפון, משמשת פתיח אוטומטי לחדירה
אל תחום ריבונותו של הזולת, כמו קידומת
לעיטוש קולני או קינוח מתנצל. אבל בראש
השנה היא עולה לכותרות ובגדול.
מתי בקשנו סליחה בפעם האחרונה? אולי בגן חובה? אולי בכיתה א' בביה"ס יסודי?
בעצם, זה אירע גם אמש אם איננו טועים, כשביקשנו להתעדכן משכננו לספסל תחנת האוטובוס מה השעה, אמרנו קודם בנימוס מופלג 'סליחה אדוני'. הסליחה כמו ה'הלו' המתנגן בפתיחתה של כל שיחת טלפון, משמשת פתיח אוטומטי לחדירה אל תחום ריבונותו של הזולת. סליחה היא קידומת לעיטוש קולני. קינוח מתנצל של פיהוק לא נימוסי. קדימון חמוד לבקשת כוס קפה נוספת ממארח חביב. ופתיחה דרמטית לנזיפה מצלצלת 'סליחה, לא מקובל עלי…'
בתקופת ראש השנה עולה הסליחה שוב לכותרות, הפעם בהקשר רציני הרבה יותר. באשמורת הבוקר אומרים סליחות. הסליחה היא מרכיב הכרחי בדרך לימים הנוראים, ומול השימוש הרווח במונח, קצת דורש בירור מקומה של הסליחה והתועלת שהיא עשויה להצמיח.
לגלגל אחורה את המציאות
בקשת סליחה היא ביטוי לחרטה. אם אמרנו חרטה התכווננו מן הסתם לשאיפה לשוב אחורנית. רגש החרטה עולה מול מעשים או מילים שנפלטו וקצת אחר כך מאוד היינו שמחים אילו מלכתחילה לא אירעו. החרטה היא השאיפה להחזיר את גלגל המציאות אחורנית, לשאוב אל חלל הבטן מילים שנאמרו, למחוק מעשים שנעשו ולנקות רושם שלילי מזיכרונם של בני אנוש.
בתחום ההמצאות לא הושקה עדיין המצאת המאה שתוכל להחזיר מציאות שאירעה לרגע שקדם להתהוותה. מכשיר שכזה יכול היה להימכר בכל מחיר. אילו יכולנו להקיש על מקש בלתי נראה ולמחוק אי אלו אירועים מהעבר, סביר להניח שהיינו עושים שימוש נרחב במקש הפלאי. אבל המציאות דוהרת קדימה ואנו משבצים בתוכה מחשבות דיבורים ומעשים. דרך אחורנית טרם נסללה. לכאורה.
למראית עין לא נסללה הדרך שתוביל את האנושות אל הרגע הקודם. אך דרך שכזו ישנה בהחלט והיא נסללה כבר מזמן, עוד קודם שנבראה הדרך הרגילה בבריאת העולם. תשובה קדמה לעולם, והתשובה עושה בדיוק את הדרך אחורה, אל קודם ההוויה ואל הרגעים שקודם הבריאה. להזדמנות המקסימה הזו קוראים 'פתח חרטה'. בכל פיסת זמן ומקום חבוי פתח מילוט סמוי, דלת של תשובה, המסוגלת להוביל אותנו גם הרבה אחרי שהמעשה שנעשה, ראה נכדים ונינים, אל פרק הזמן של קודם שאירע. מי שיודע לזהות את פתחי החרטה, להיכנס בתוכם ולתקן את העבר, יכול לתקן כל טעות ומשוגה. אז הבה נתחיל.
המעשים שלנו הם הוצאה מכוח אל הפועל. דיבור הוא החצנה של מחשבות ורגשות. המילים שמתגלגלות לנו על הלשון, מוציאות את המחשבות הכמוסות שלנו אל רשות הרבים. יש כאן תהליך מסוים של התגלות ולידה. מעשים גם הם מגלים ברמה ברורה יותר עולמות כמוסים. המעשה הוא התגלות בפועל, והוא נלקח מהרעיון שהיה שתול עמוק ב'כוח'.
הוצאה מהכוח אל הפועל עלולה להיות כרוכה בסכנת עיוות. אם מבצעים מעשים שאינם ראויים, בשעה שנאמרות מילים לא טובות, ההוצאה מהכוח אל הפועל נחשבת פגם. היא איננה משרתת את המטרות הנכונות והאמיתיות.
אילו יכולנו לבלוע חזרה מילים…
לאור העובדה הזו, התיקון יכול היה להיות פשוט. אם הפגם הוא הוצאה לא נכונה של הכוח אל הפועל, הרי שאם ה'פועל' ימצא את דרכו חזרה אל ה'כוח', הכוחות ישובו למקומם, והמשאבים יתנקזו אל מקורם. העוון יימחק כאילו מעולם לא נרשם. קחו לדוגמא דיבור רכילות עסיסי. רכילות היא איסור ועבירה. ברגע שיצאו המשפטים מהפה וחדרו לאוזן אנושית, נעשתה כאן עבירה ח"ו. אך אם יכולנו להחזיר את המילים ממוחו של השומע אל פיו של הדובר, להחזיר את המציאות אל הנקודה בה עמדה קודם החטא, הרי ששום פגם בעצם לא התרחש.
ההפתעה הגדולה היא הבשורה שתהליך שכזה יכול בהחלט להתבצע. יתירה מכך, זוהי מדרגת התשובה השלמה, שהעוון ייחשב כאילו מעולם לא היה.
'תשובה קדמה לעולם' נאמר. בורא עולם מכיר היטב את הנפשות הפועלות. מודע לחולשותיהן ומודע גם לכובד האחריות שהטיל על כתפיהן. יש בידיים הבלתי יציבות הללו כוח עצום של בחירה. הם יכולים לבנות אך גם להחריב. ולכן, קודם שנוצרה הבריאה והבחירה, הוא הכין כבר תרופה למכה. תשובה.
מעשה הוא השתלשלות. כל פעולה מעשית מתחילה מרצון, ממשיכה להצטייר במחשבה, יורדת דרך הדיבור ובאה לידי ביטוי מוחלט במעשה ידיים. תשובה, היא חזרה אחורנית אל נקודת ההתחלה. אנו בני האדם יכולים לשוב אל הרגע של קודם המעשה ולתוצאה האומללה, ולתקן מה שצריך בשורש המעשים, קודם שנוצר העיוות והסילוף. לשם כך נדרשת חרטה אמיתית.
הקב"ה רחמן מאין כמותו. הוא ידע היטב כמה עלובים ואומללים ניראה אחרי מעשה לא הגון. כמו ילד שנתפס בקלקלתו, נבוך ומבויש עד אימה. אילו פנים יהיו לנו שעה שנאלץ להודות שלא היינו בסדר. הוא בנה והקים ואנו החרבנו והרסנו. הוא העניק בחמלה ורוב חסד ואנו שדדנו וחמסנו. לכן הוא הכניס את עצמו, כביכול, בדיוק לאותו המצב. גם בורא עולם מתחרט.
השם יתברך מתחרט על בריאת יצר הרע. ובכל ראש חודש הוא מבקש כביכול כפרה. "הביאו עלי כפרה", הוא קורא ומבקש מאיתנו בניו האהובים להביא בראש חודש קרבן מיוחד עבורו, כפרה על בריאת יצר הרע. אין ספק שחרטתו של הבורא איננה דומה בשום אופן לחרטה אנושית. אך בכל זאת, עבורנו בלבד, הוא יצר מציאות שעל עצם בריאתה הוא מתחרט מלכתחילה. והעובדה הזו מעניקה לנו את היכולת להעיז ולבקש גם כן מחילה. מהסיבה הזו, הזמן המיוחד יותר לתשובה הוא ראש חודש. ומהסיבה הזו, נקבע יום הדין והמשפט של הבריאה בראש חודש תשרי. ראש השנה.
בין חרטה ראויה לנקיפות מצפון
חרטה היא אמצעי מיוחד במינו לתיקון מעשים שנעשו לא נכון, בתנאי שזו חרטה נכונה. על הרשעים נאמר שהם מלאים חרטות. השימוש בחרטה נעשה פעמים רבות באופן לא ראוי. אדם רגיל לבצע את מעשיו מתוך ספק והיסוס, חרטה ונקיפות מצפון. חרטה של תשובה איננה נקיפות מצפון ותחושה של 'נאחס'. חרטה היא הבנה עמוקה והסכמה פנימית חודרת שאין לי שום רצון להגיע אל התוצאה המרירה והעצובה של המעשים בהם שגיתי. זו הבנה שצומחת דווקא מתוך הנפילה, בבחינת "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם". ואז, אחרי הקלקול, כשהתוצאות האומללות מהדהדות וטופחות בפנים, אם מתגברים ולא מתייאשים, עולה מבפנים רגש טהור של חרטה אמיתית. הרגש הטהור הזה, היא תחושתו הכנה של נברא שהכיר בכך שמעשיו הפזיזים שנבעו מאגו מנופח ואהבת עצמו, הזיקו באופן כואב לעולם המדהים שהבורא מחייה סביבו. המתנות הטובות ביותר שהבורא לא מפסיק להעניק לעולם ויושביו נהרסות למרבה הבושה דווקא על ידינו, מקבלי המתנות והטוב. וכשהנברא מכיר בכך, הוא מסכים לא להיות, העיקר לא להרוס. וכשהוא מסכים לפנות את עצמו, הרי הוא חוזר לאחור. הוא מצוי באמת ובתמים בנקודת זמן של קודם המעשה. ושם, בנקודה הזו, כשהוא מתחרט באמת על מעשיו הלא ראויים, הרי הוא מנתק את המעשה מעיקרו מצינור החיים. הוא מפריך את מעשיו ומתחרט עליהם לא מתוך התנערות מאחריות, אלא אדרבא, במגמה לתקן.
ברמה הגשמית אין אופציה כזו. 'עשית- תאכל את זה'. ברמה הרוחנית זה קיים בהחלט. כשעומדים מאחורי המעשים באמת אין דרך לתקן. הסיפור המיוחד של החרטה הוא, שהיא מחזירה את האדם אל קודם המעשה. ושם ניתן באמת לתקן.
חרטה יכולה לצמוח מתוך הכרה אמיתית ובלתי משוחדת של המציאות האמיתית. ואז, כשמבינים בעצם את מה שנעשה, מתעורר מבפנים רצון אמיתי, תקיף וברור לתקן. האדם חש באמת ובתמים שהוא מעדיף היה שלא להיות, רק לא להזיק. אין זו חרטה של נקיפות מצפון והתלבטות של ספק. זוהי תחושה ברורה לגמרי, והסכמה בהירה לשוב אל קודם הקלקול. חרטה שכזו יכולה לתקן כל קלקול, בכל זמן. "אין ייאוש בעולם כלל", מזכיר לנו כל פעם מחדש רבי נחמן מברסלב.
את סוד התקווה והתשובה מלמדים הצדיקים הגדולים. רבי נחמן הוא אומן התשובה של הדורות האחרונים. הוא מלמד איך עושים תשובה מתוך תקווה, ואיך מתחרטים מתוך בהירות וללא ספק ובלבול. כשעושים את צעדי התשובה בהתקשרות לצדיקים, התשובה ברורה יותר, ממוקדת ויציבה.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור