אין לי כסף

בכל יום שוחק במשרד, או בכל חודש בו
משלמים את המיסים, אנו נזכרים באבא ואמא
של כולנו ותוהים, אם הפרי של עץ הדעת היה
כזה טעים? שווה את מה שעובר עלינו היום
באחד התחומים הכי קשים בחיים?
 
 
ניסיון הפרנסה הוא אחד הניסיונות הקשים והמאתגרים ביותר שרובנו מתמודדים איתו במהלך חיינו, והוא מחייב שילוב של השתדלות ומאמצים מעשיים מצד אחד, ואמונה רבה מצד שני. כולם זוכרים את חטא אדם וחוה שבעטיו נגזר עלינו "בזיעת אפך תאכל  לחם", ובכל פעם שאנחנו חווים עוד יום ארוך ושוחק במשרד, או שוב פעם מקבלים בדואר מעטפה ובה חשבון ארנונה/חשמל/גז – אנו נזכרים באבא ובאמא של כולנו ושואלים: "למה למען השם לא התאפקתם קצת? עץ הדעת היה כל כך טעים שזה היה שווה את כל זה?!"…
 
"אין לי כסף", זה הפזמון החוזר של אנשים רבים שמתהלכים בתחושה פנימית שאין להם מספיק כסף, כפי שהיו רוצים, ומרגישים טרודים מאוד מסוגיה זו.
 
התורה מלמדת אותנו (פרשת וישלח) על מפגש-פיוס מעניין בין יעקב אבינו לבין עשו. אחרי המפגש הדרמטי, החיבוקים והבכי המשותף, יעקב מבקש מעשו לקבל ממנו מנחה-מתנה בדמות כמות גדולה של עיזים, גמלים, פרות ואתונות. עשו בתחילה מסרב באומרו: "וַיֹּאמֶר עֵשָׂו, יֶשׁ לִי רָב". יעקב מפציר בו ואומר: "קַח-נָא אֶת-בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ, כִּי-חַנַּנִי הקב"ה וְכִי יֶשׁ לִי כֹל". בהבדל בין הביטויים "רָב" ו"כֹל" מתמצה ההבדל בין השניים. לכאורה, התבטאות יעקב "יש לי כל" תמוהה, שכן למי באמת יש את הכל?! ובכן, מסתבר שיעקב בא ללמד אותנו כלל גדול ומשמעותי מאוד בחיים – יש לשמוח באמת ובתמים עם מה שיש לנו ולא להרגיש עצבות ותחושת מחסור, גם אם בפועל אין לנו את כל מה שהיינו חפצים בו. המילה "רב" מתייחסת לכמות, ועשו, המוכר כאיש חומרני וגס, מייצג את התפישה (שלצערנו רבים מאוד מאיתנו לוקים בה) של המרדף אחר החומר מתוך דמיונות ששם האושר שלנו חבוי. יעקב, לעומת זאת, אומר לו שגם אחרי שהוא ייקח ממנו את כל הגמלים, העיזים והאתונות, עדיין יישאר לו "כל" ועדיין הוא ירגיש שיש לו "כל", משום שגם כשהוא מחסיר מרכושו זה לא פוגע בתחושה הסובייקטיבית שלו שיש לו את כל מה שהו צריך.
 
שואל בן זומא (פרקי אבות): "איזהו העשיר?" התשובה שרובינו הינו נותנים, מתוקף היותנו שבויים בעל כורחנו בתוך הלך הרוח של "החלום האמריקאי", היא שעשיר הוא מי שיש לו כמה בתים יפים, עובד כמנכ"ל מצליח בחברה גדולה, אוכל במסעדות "נחשבות", לובש את המותגים העדכניים, מבלה פעמיים בשנה בחופשות פאר בחו"ל ורוכש את שלל המותגים המופיעים בפרסומות. למרבה הפלא, התשובה של בן זומא שונה – "איזהו עשיר? השמח בחלקו!". כדי להרגיש עשירים, עלינו להיות שבעי רצון ממה שיש לנו כעת, או ממה שביכולתנו להשיג תוך מאמצים סבירים ומתאמים לנו. התפישה שלנו לעושר ולהצלחה היא השוואתית. אדם עם כמה מיליונים ייחשב וירגיש עשיר אם מסביבו יהיו אנשים שאין להם סכום גדול כמו שיש לו. לעומת זאת, אותו אדם לא ייחשב וירגיש עשיר בחברה של מיליארדרים. מתי, אם כן, אדם עשיר מפני שהוא עצמו באמת עשיר ולא בגלל שאחרים עניים? כשהוא שמח במה שיש לו, גם אם זה מעט! מי שנופל בידי התאווה לרדיפת ממון לעולם לא יהיה מסופק, כי תמיד, אבל תמיד, הוא ירגיש שאין לו מספיק, ולא משנה מה הוא השיג בפועל. תחושת העושר והעניות הן סובייקטיביות ותלויות במתבונן. חשוב לזכור, שהאושר לא מתייחס רק לכמות כסף, אלא לכל צורך חומרי ונפשי אחר שיש לנו.
 
רבי מנחם מנדל מקוצ'ק נהג לומר, שהבעיה הכי גדולה של העניים היא שהם חושבים שאם הם יהיו עשירים הם יהיו שמחים. זו טעות מרה, שכן האושר האמיתי לא תלוי במציאות חיצונית, אלא בחיבור נפשי ורוחני לעצמנו ולקב"ה. דוגמא יפה לכך הוא הסיפור על רבי עקיבא ואשתו רחל, שחיו בראשית נישואיהם בדלות איומה ולנו על מעט חציר באסם עבש. הקב"ה סיבב את הדברים כך שאחד השכנים, שהיה עני אף יותר, ביקש מהם מעט קש כדי להשכיב עליו את התינוק שנולד לו, ובזכות נתינה זו הם הרגישו עשירים אמיתיים (יש אומרים שהיה זה אליהו הנביא שנשלח משמים לנסות אותם). בדורנו, בו הדת השולטת עברה להיות "דת הצרכנות", וכי כהני הדת הפכו להיות האוליגרכים והסלבריטאים למיניהם, עיקר "תחושת המחסור" נובעת משאיפה לצריכה מופרזת. הפרסומות מספרות לנו מה אין לנו. ואנחנו מתפתים להאמין לה ומתמכרים להרגשת החסר.
 
תאוות הממון היא מהקשות שישנן, והוכחה לכך היא, בשונה מתאוות אחרות כדוגמת אכילה או ניאוף, ממון – גם כשמשיגים אותו אף פעם לא שבעים. רוב בני האדם רוצים מהכסף והרכוש עוד ועוד בלי קשר לצרכים האמיתיים שלהם. היטיבו לתאר זאת חז"ל באומרם: "יש לו מנה (מאה) רוצה מאתיים, יש לו מאתיים רוצה ארבע מאות", ו"אין אדם מת וחצי תאוותו בידו" (כלומר אין אדם שמרגיש מרוצה ממצבו הכספי, וכל מי שנפטר מרגיש שהוא השיג רק חצי ממה שהיה רוצה). שלמה המלך ע"ה, הוסיף וכתב בספר 'קהלת': "אוהב כסף לא ישבע כסף". כאשר אדם שקוע בשאפתנות חומרית, רעבונו לא ישבע לעולם. אדרבה, יוכפל וירבה כי ככל שינסה להשביע את רעבונו, התיאבון רק יגדל ויגדל. עובדה זו הייתה יכולה להישאר כאנקדוטה משעשעת, אלמלא שלתפישה זו יש מחיר מעשי כבד שרבים משלמים אותו. אין עוררין על כך שחשוב לעבוד ולהתפרנס אולם, לצערנו, הרבה אנשים עובדים הרבה יותר שעות מכפי הצורך, והדבר בהכרח בא על חשבון זמן איכות עם בני/בנות הזוג והילדים, או זמן חשוב גם כן של פנאי אישי. רבים רצים לצבור כסף ובסוף נפטרים ומורישים אותו הלאה מבלי שבאמת זכו ליהנות ממנו, או לחלופין, עובדים כמו חמורים שעות נוספות כדי לממן את המוצר האלקטרוני החדש והמאוד מיותר שרכשו. לא, אנחנו לא באמת צריכים לקנות דירה כה יקרה ולהשתעבד כל החיים למשכנתא, וגם לא חייבים להתהדר באייפון הכי חדשני ונוצץ…
 
מה שחשוב זה לא כמה נרוויח, אלא איזו ברכה נראה מהכסף. בניגוד לגישה האמריקאית, בה הדולר הוא האליל היחיד וכל מטרה מקדשת את האמצעים כדי להשיג אותו, החכמה היהודית מכוונת אותנו להרוויח כסף מחד, אבל לעשות את זה בהגינות ולשמוח בחלקנו מן הצד השני.נקודת מבט גשמית על העולם בהחלט תראה לנו אנשים מסוימים שגוזלים, משקרים ומרמים בעסקים, וכתוצאה מכך מגדילים את חשבון הבנק שלהם. מבלי להיכנס לחשבונות של מעלה ולתיקון הלא נעים שעוד מחכה להם בעולם הבא, התבוננות מעט מעמיקה כבר בעולם הזה תגלה לנו שלרובם אמנם יש יותר זוזים בארנק, אבל שקט נפשי, שלום בית, שמחה ונחת רוח – הם מושגים רחוקים מהם מאוד. אם נפתח מעט את העיניים ונתעלה מעל החלום המטופש שהעולם מנסה למכור לנו לפיו "עושר שווה אושר", נגלה שמי שפועל מתוך אמונה ושומר על חוקי השם זוכה ליהנות הרבה יותר מהכסף שהוא זכה להרוויח. היהדות לא מטיפה לעניות או למחסור ודלות, ואפילו מכבדת ומעודדת להצליח מבחינה חומרית, אולם ההצלחה הגשמית אינה חזות הכל, אלא תפקידה לתמוך ולאפשר את חיי הרוח. רבי אלעזר בן עזריה (פרקי אבות) הטיב לתאר את מערכת היחסים העדינה בין הכסף והחומר לביו הרוח והנשמה, באומרו: "אם אין קמח אין תורה, ואם אין תורה אין קמח". היבט אחד של החיים מבין השניים לבדו אינו מספיק. להבדיל מתורות המזרח המטיפות להתנתקות טוטאלית מהחומר ואף בזות לו, היהדות בהחלט מכירה בחשיבותו. ראייה לכך היא, הכבוד הגדול שנהגו חז"ל לתת לאנשים עשירים. לפי תפישתם, מכיוון שהקב"ה הוא זה שבחר לתת שפע חומרי לאותו עשיר, אז בודאי יש בו מעלה טובה ששווה לכבד. מעבר לכך, ישנם תיאורים על רבנים גדולים שנהגו ללמוד תורה כאשר על שולחנם, בזווית העין, הם נהגו להציב את כל היהלומים והאבנים הטובות שהיו להם. על פניו, התנהגות זו נראית ההיפך הגמור מרוחניות, אך מכיוון שהכירו את נפש האדם היטב, הם ידעו את האמת לפיה הממון ותחושת הרווחה הכלכלית נותנים שקט נפשי המאפשר לנו לעסוק בתורה בנחת רוח. כאשר רמת ההישרדות שלנו אינה מאוימת, אנחנו פנויים רגשית להתקדם בעולמות המשמעותיים יותר של הרוח. אין ברצוני, חלילה, לומר שלא יכול להיות אדם עני שהוא גם גדול בתורה, לא מעט מגדולי ישראל היו עניים מרודים. אולם מבחינתנו, "האנשים הרגילים", פרנסה וממון בהחלט חשובים ומאפשרים מחשבה צלולה ופנויה יותר. רווחה כלכלית, אם כך, היא דבר חיובי מאוד ביהדות, כאשר הסייג היחיד הוא שאותה עשירות לא תגרום לאדם לשכוח את מי שנתן לו את השפע ותביאו להיכלא בשבי הגאווה והאגו של "כוחי (אני) ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה".
 
הגמרא מלמדת אותנו, שכאשר אדם יגיע לבית דין של מעלה אחרי המאה ועשרים שלו, הוא יישאל מספר שאלות נוקבות: "נשאת ונתת באמונה? קבעת עיתים לתורה? עסקת בפריה ורביה? צפית לישועה? פלפלת בחכמה? הבנת דבר מתוך דבר?". השאלה הראשונה אותה כל אחד מאיתנו יישאל תהיה, כאמור, האם נשאת ונתת באמונה? לפרנסה מתוך יושר ואמונה פשוטה ותמימה בבורא, שהוא זה שזן ומפרנס אותנו, יש חשיבות אדירה! לכל חובותיו הנוספים של האדם ולכל חמש השאלות הנוספות אין ערך רב, אם לשאלה הבסיסית תהא תשובה שלילית. ללימוד תורה, לעשיית מצוות בין אדם לחברו, להפעלת המוח להיות יצירתי ולהקמת משפחה יש ערך מופחת אם הדברים לא נעשו מתוך אמונה ומתוך יושר אמיתי.
 
טיפים לפרנסה טובה
 
לא לדאוג – העיסוק האובססיבי של רבים בשאלות של "מה יהיה אתי?" ו"איך אצליח לפרנס את משפחתי?" הוא מוגזם וגוזל אנרגיות רבות. יש לסמוך על מי שדואג למזון עבור כל חיה וחיה שגם עלינו הוא לא יפסח. אם נפתח את העיניים, נראה שכל העולם הזה הוא מסעדה אחת גדולה וכולם בסוף מסתדרים. להשתדל (כמובן במידה סבירה) כן, אבל לא לדאוג!
 
מעשר כספים – במבט ראשון, מצוות מתן צדקה נראית כלא הגיונית ואפילו לא צודקת. למה שאני אעבוד קשה עבור פרנסתי ועוד אצטרך לתת מתוך זה למישהו אחר? שהוא ילך גם כן לעבוד וירוויח את לחמו בעצמו, מה אני פראייר?! אין ספק שנתינה לאחר אינה קלה (במיוחד כשבכיסנו לא תמיד מצויה הפרוטה וגם כשלנו קשה). יחד עם זאת, יש בנתינת צדקה מעין הכרזת אמון בבורא עולם ואמירה שאנחנו יודעים, שגם אם ניתן משלנו הוא לא ישאיר אותנו חשופים וחסרים. מעבר לכך, הקב"ה אומר לנו ביחס למצוות הצדקה באמצעות הנביא מלאכי: "בחנוני נא בזאת אם לא אפתח לכם את ארובות השמים". חז"ל אף חידדו את העניין באומרם "עשר למען תתעשר". בין אם נתעשר מכך ובין אם לא – נתינה לאחר היא חובה מוסרית ובסיסית והיא הופכת אותנו לאנשים טובים יותר .
 
שלום בית – המשנה (מסכת בבא-מציעא) גורסת כי "מי שמכבד את אשתו זוכה לעשירות", וזאת משום שהקב"ה, כמי שרוצה תמיד לתת שפע לעולם, עשה את זה כך שהשלום הוא הכלי שיכול לקלוט ולהכיל את הברכה והשפע. רבי נחמן מברסלב פיתח נקודה זו באומרו, כי גבר שמתנהג בצורה לא הולמת כלפי אשתו שופך במו ידיו את הדלי עם השפע שניתן לו מלמעלה. גם אם הוא ירוויח סכומי עתק הוא לא ייהנה מהכסף, הצרות ירדפו אותו והוא אפילו לא יבין מדוע.
 
יושר בעסקים – אדם שמילה שלו היא מילה, כמו שנוהגים לומר, אדם שמתאמץ בכל מצב לעמוד בדיבורו – זוכה להצלחה בעסקים (כפי שנכתב במדרש בראשית): "הנושא ונותן באמונה נכסיו מתרבין". כל הטריקים והשטיקים הלא הוגנים שבמסחר אולי יביאו לאדם עוד כסף, אבל הקדושה תצא מחייו והוא יחיה חיים פנימיים שאינם שונים מהותית מחייה של חיה. בהקשר הזה, ראוי להזכיר את האזהרה של חז"ל, שטענו כי אדם המאכיל את ילדיו מכסף שהרוויח בגזל גורם לנשמתם הזכה נזק אדיר. בבואנו להבין את ההגדרות של יושר, מומלץ לעיין בדבריו של הרמח"ל ב'מסילת ישרים' שטען, כי על בעל חנות לממכר תפוחים אסור להציב את התפוחים היפים במעלה הערימה ואת הכעורים למטה, שכן גם פעולה זו נקראת תרמית. עד כדי כך צריך לדקדק ולהיזהר.
 
להימנע ככל האפשר מכעס – כאשר רוצים להביא לאדם שפע מן השמים, שולחים לו ניסיון של כעס. אם הוא מתגבר ולא כועס אז הוא מקבל את השפע. הנה, עוד סיבה להימנע מכעס, כי הרגזנות גורמת לנו להפסד ממון.