אחי, אל תהיה מדומיין!

אנשים, שלרוב מגדירים את עצמם כנורמטיביים, מעדיפים את עולם הדמיון על פני המציאות, למה? סיבות לא חסרות, אבל זה מצב בהחלט מדאיג ומאוד לא דמיוני.

5 דק' קריאה

דוד גבירצמן

פורסם בתאריך 11.12.11

אנשים, שלרוב מגדירים את עצמם
כנורמטיביים, מעדיפים את עולם הדמיון
על פני המציאות, למה? סיבות לא
חסרות, אבל זה מצב בהחלט מדאיג
ומאוד לא דמיוני.
 

שני מישורים מקבילים קיימים בעולמנו – מישור המציאות ומישור הדמיון. הרבדים הללו מקבילים משום שניתן לחוות בכל אחד מהם מציאות שלמה המורכבת מכל המרכיבים הקיימים. מישור האחד מגלם את המציאות כפי שהיא, על שלל פרטיה. והאחר מכיל כביכול אותם הפרטים והעובדות, רק שהוא אינו אמיתי, יצירת דמיון קסומה. 
 
האדם שתול בין שני העולמות, והבחירה נתונה בידיו באיזה מהם יבחר לחוות והיכן יעדיף לחיות – במציאות או שמא בדמיון?
 
ומדוע זה יעדיף אדם נורמטיבי את עולם הדמיון על פני המציאות האמיתית? סיבות אינן חסרות, הנה כמה מהן: עולם המדמה על פי רוב קסום יותר מכל מציאות. נגיש יותר, נוצץ, רועש ובעיקר ממכר.
 
פסיפס מציאות מעורב
 
למעשה, החלוקה בין העולמות אינה מוחלטת. המין האנושי ברובו מבלה את חייו בין שני המישורים – מדמיון למציאות וממציאות לדמיון. בני אדם חווים את המציאות באופן מורכב, נוגעים בעצמים השונים מתוך תחושות מעורבות. דמיון ומציאות ממשמשים בערבוביה. על אחוז בודד של מציאות מתפתחים אחוזים רבים של דמיון. הפסיפס הזה כה מורכב עד שבלתי אפשרי לפענח אותו, לבודד את המרכיבים ולקבוע בוודאות מי כאן מציאותי ומי מדומיין.
 
ומדוע חשוב כל כך להעניק למרכיבים את זהותם?
 
אם נתבונן, זו בדיוק הסיבה לתסביכים שונים ומשונים – התערובת הבלתי מוצלחת בין דמיון למציאות. על הרקע הזה הופך האדם בערב סתמי של שלהי סתיו לעצוב ודיכאוני, כעוס ועצבני. זו גם הסלע עליה מתנפצים בקול שאון מחלוקות נטולות כל בסיס מהותי בין אנשים וגופים. הקרקע הזו גם מצמיחה טעויות ומעשי איוולת, משוגות וכשלים שמקורם באי הבנת המציאות האמיתית.
 
כל עוד אין בידינו את היכולת לבודד בין מציאות לדמיון, המציאות לעולם לא תוכל להיות יציבה ונהירה. בכל רגע עלולה סערה חדשה לפקוד את השטח. מישהו אמר משהו, נדמה היה לנו שהתכוון לומר ש… ואם כך ברור ש… ויש לנו גם ראיות ברורות ממה שאירע בשבוע שעבר. יחד עם נתונים צפים נוספים, מהר מאוד יש לנו סיבה מצוינת להיעלב.
 
תחום נוסף בו מכה הדמיון הוא הקשר האישי שלנו עם ריבונו של עולם. כמה פעמים, סתם כך בגלל מצב רוח עכור או משהו, החלטנו בינינו לבין עצמנו שריבונו של עולם כועס עלינו. מזעיף פנים, לא מרוצה? כמה בקרים התעלמנו משפעת קרני השמש החמימות שהורעפו עלינו ממרומים, מרעננותה של הבריאה וצפצוף הציפורים, רק משום שתחושה עמומה ובלתי מזוהה הצליחה לגייס את עשתונותינו לחלוטין? בכל המקרים הללו צעדנו עיוורים אחרי דמיון תעתועים. עצבות, דאגה, תסכול וחוסר חשק, כל אלו פרי הדמיון. נתוני האמת יוכיחו. כל יהודי, בכל מצב, אמור להיות מאושר עד הגג רק מעצם הסיבה שהוא חי. קחו לדוגמא חישוב נתוני אמת פשוט וקל: אני חי, וזה אומר שמישהו נופח בי חיים. בספר בראשית כתוב שזהו בורא עולם. השם בעצמו נופח באפי נשמת חיים. פעולת ההחייאה הזו נעשית בהכרח בכל מספר רגעים. שאם לא כן, הייתי מת מזמן, בפעם הראשונה שרוקנתי מראותיי אוויר. וכעת, אם בורא עולם בכבודו ובעצמו רואה לנכון לשוב בכל רגע מחדש ולהעניק לי מנת חיים, זה אומר משהו מדהים. זה אומר שאני שווה את זה, את נשמת החיים, עצם מעצמותו יתברך, חלק אלוקי ממעל. בורא עולם מחיה אותנו משום שטוב לו איתנו, הוא מרוצה מעצם הווייתנו. המחשבה הזו לבדה, עוד קודם חישוב הנקודות טובות, החסדים והישועות וכו' וכו' – היא לבדה מסוגלת להקיץ מת מקברו!
 
חישובי האמת הללו אינם נעשים מספיק, משום שיצירת הדמיון מקדימה אותם וקובעת עובדות שרירותיות בשטח. גם כאן הדמיון גובר על המציאות וגם על השפיות.
 
על מנת שנוכל לשלוט נכון יותר בתמונת המציאות, עלינו להכיר טוב יותר את הדמיון.
 
בין דמיון למציאות
 
רבי נחמן מברסלב מציג את ההכרה האנושית כשני רובדי תודעה – הדמיון והשכל. השניים הללו מוזכרים רבות בספרים הקדושים ונוגעים לעניינים רבים. השכל הוא הכוח האינטלקטואלי האמיתי שלנו, הוא נחשב גם לחלק רוחני ממש. הדמיון מהווה כוח אינטלקטואלי נמוך יותר, מזוהה עם החומר ומקושר גם לרוח, מין מתווך שכזה.
 
בשלב כלשהו בהיסטוריה הקדומה, אירוע מסוים השפיע באופן משמעותי על מערכת היחסים והתנהגותם של השכל והדמיון. היה זה חטא אדם הראשון באכילת עץ הדעת טוב ורע. העץ המדובר מגלם את כוח הדמיון, אדם וחוה הוזהרו לא לגשת אליו, לא להיכנס 'לסיפור הזה' כביכול. בהשפעתו המפתה של הנחש, טעם אדם מהעץ, הזדקק לחלק השלילי של הדמיון וגורש מגן עדן.
 
ההשלכות של אותו פגם נוגעות עד היום לכל תחומי חיינו, בעיקר ליחסי הכוחות ולהתנהגותה של התודעה ואופן קליטת הנתונים על ידה. הדמיון מחולל אנדרלמוסיה בין טוב לרע. הוא עוטף כל מרכיב בבריאה במעטה צבעוני ומטשטש את יכולת ההבחנה להכיר בין מרכיבי הטוב והרע. דימיון ומציאות, אמת ושקר. כך נוטים רוב האנשים לעשות בעולם שימוש מעורב, גם טוב וגם פחות טוב.
 
קחו לדוגמה את תחום האכילה. האוכל מפתה במספר דרכים. יש לו מראה שלוכד את העיניים, ריח שמושך לנו באף, וטעם שממגנט את הלשון. האוכל, עם כל הכבוד לו, איננו שה תמים. הוא עשוי להכיל מרכיבים פחות בריאים. להיות מזיק יותר מאשר מזין. מבחינה הוגנת והגיונית היינו אמורים, אנו בני האדם השקולים, לשלוט במצב ולהחליט באופן עצמאי אלו מרכיבים תזונתיים יחדרו אלינו למרחב הקיבה האישי, ואלו יישארו לצורך העניין והבריאות בחוץ. בפועל, אין לנו כמעט את היכולת לעשות זאת. האוכל משחד מלכתחילה את שומרי הסף, יוצר קשרים מקדימים עם החוטם, מעוור את העיניים ומפתה את הלשון. עכשיו לך תגיד לו מה אתה באמת חושב…
 
כך בדיוק פועל כוח המדמה בכל תחום. מערב את הנתונים ומציג עיסה דביקה של טוב ורע. על מנת לפענח את הצופן ולפרק את התרכובת מכל רעל, יש ללמוד איך מתעלים מהדמיון ועולים אל השכל. זו ההגדרה של רבי נחמן לעבודה שלנו מול כוח הדמיון.
 
העולם, מסביר רבי נתן מברסלב, עשוי מחוץ ופנים. לכל פריט יש רובד חיצוני ופנימי. הדמיון הוא חיצוניות. פנימה יותר שרויה הפנימיות, הנשמה. עבודה של יהודי היא לעלות ולהיכנס תמיד מהחוץ אל הפנים. יותר מזה: לקחת נתחים של 'חוץ' ולהכניס אותם אל ה'פנים'.  
 
איך עושים את זה?
 
ובכן, רבי נחמן מציע מספר דרכים: ראשית יש להכיר את נקודת התורפה. הדמיון בעיקרו הוא דחף לרכושנות. דמיון פסול יוצר בנפש תשוקה לשתלטנות ורכושנות על עצמים וכוחות בבריאה. כך זה פועל מול צלחת גדושת קלוריות, וכך גם מול ארנק נפוח/רכב נוצץ/בית חלומות וכל אלמנט עושר אחר. העיניים האנושיות הולכו שולל אחרי הדימיון ולחישת הפיתיון הקבועה היא: 'זה יכול להיות שלך'. אדם מבקש לשלוט וזהו חומר הבעירה לכל תאווה. לשלוט על אנשים (ניאוף) על הון (תאוות ממון) והכל מתחיל מהרחבת בית הבליעה שיכיל את הכל (תאוות האכילה). זהו כוח המדמה והוא פעיל בנו מאז חטא עץ הדעת הקדמון.
 
התיקון ייעשה אף הוא באותו המטבע.
 
תאווה היא השתלטות של חיצוניות על פנימיות. דמיון על שכל. תיקון הוא העצמת הפנימיות על החיצוניות. ברגע בו מגויסת החיצוניות למען הפנימיות, היא נעשית טהורה והוגנת. מלכתחילה נועדה החיצוניות לשרת את הפנימיות, לשמש לה לבוש, להציג אותה ולהיות בטלה כלפיה. באופן שכזה הסוס בטל לרוכבו, מרוסן ומועיל. זהו שימוש ראוי בכוח הדמיון. המדמה מסייע לשכל לפעול במרחב.
 
מסיבה זו, נוכל לתקן את החיצוניות בשעה שנזהה דרכה את אור הפנימיות. לפעולה הזו מעניק רבי נחמן את השם 'התגלות גדולות הבורא'. בשעה שהעולם 'מספר' על כבוד השם, הרי הוא מצהיר 'אינני קיים בזכות עצמי, רק עבור כבוד השם'. עולם שכזה איננו מהווה מחיצה, אדרבה, הוא עצמו נעשה מסך צפייה מרהיב לכבוד השם. זהו עולם נטול אגואיזם, עולם טהור שכל כולו אור השם.
 
הדמיון בעייתי רק משום שהוא מעורר את תשוקת הרכושנות. ברגע בו העולם עצמו מכריז כי הכל ברשות הבורא, אין בדמיון שום מרכיב שלילי, אדרבה, הוא עצמו מעצים את גדלות השם.
 
ואיך מטהרים דמיונות?
 
פשוט ביותר! עושים בו שימוש להעצמת גדולת הבורא. במקום להניח להתפעלות לסחוף אותנו, נתמקד בה ונגייס אף אותה לשורותינו. זה מה שעושה לנו ברכה לפני אוכל. הברכה היא הצהרה שהמראה, הטעם והריח – שלושת מעוררי הפיתיון החזקים בתבל, נבראו בדבר השם ונועדו לגלות את טובו הגדול. צורת ההגשה מושכת עין? נו, הקדוש ברוך הוא בורא דברים נאים. אהה, ברוך השם. הריח נודף ומכה בחוטם? הטוב האינסופי של בורא עולם נודף ואופף כל פינת יקום. הטעם להפליא? בודאי! מי שיצר אותו כל כולו טוב, מתיקות ותענוג.
 
אמצעי נוסף לתיקון הדמיון הוא נתינה של ויתור. צדקה.
 
דמיון הרכושנות גורם לנו לראות בהון מציאות עצמית. ככל שנשלוט על הון עצום יותר, כך נשלוט יותר. הקב"ה לעומת זאת קורא ואומר "לי הכסף לי הזהב" – 'חברים, נא לא לשכוח, הבריאה כולה שלי, חלק ממני, בראתי אותה רק על מנת שתשתמשו בה כדי להידבק בי, להיות חלק ממני. אל תתנו לה להשכיח אותי מכם, בבקשה'.
 
נתינה של ויתור – צדקה בממון, הענקה של רגש או פרגון – מסוגלת להסיר את קליפת הדמיון ולחשוף את פני האמת. לגלות אצלנו בלב איך הכל בידי השם, ואיך מאומה בעולם לא יכול להסתיר על כבודו הגדול. צדקה מבררת את כוח הדמיון. מכניסה את המציאות לפרופורציות של אמת. מציגה את המצב באור הנכון, האמיתי והשפוי ביותר. כדאי לנסות.

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

של צוות האתר

הוספת תגובה

הכתבה הבאה

היה היה מלך שמדינתו הייתה במלחמה עם מדינה שכנה. המלחמה ארכה זמן רב, משך חמש שנים ללא הפסקה והייתה עקובה מדם. שני הצדדים סבלו סבל רב ומיותר

Featured Products