לחם שחור

מה קרה לפעם, מישהו יודע? היום
אם אתה הולך לקנות מחק או עיפרון
לילדים אתה מקבל סחרחורת. ולחם?
עזבו. כי פעם, זה היה לבן או שחור.
 
 
הילדים של פעם, שניים-שלושה עשורים מימינו, בודאי זוכרים את הפתק שאמא שלחה איתם למכולת השכונתית. כן, אותה מכולת שבעיני רבים מאיתנו הייתה אימפריה בפני עצמה. סופרמרקט? רשתות שיווק? מי חשב על זה אז. וגם אם היו כמה סופרים הם היו מעטים מאוד, מפוזרים בנקודות מרכזיות ברחבי העיר. בכל אופן, במכולת השכונתית לא היה את השפע שאנחנו מכירים היום ברשתות השיווק הגדולות. אז, הייתם מוצאים במכולת בעיקר את הדברים הבסיסיים, לא מעבר לזה.
 
לחם שחור, למשל, היה מוצר בסיסי, הכרחי וחובה בבית. כל בוקר, תודה לא-ל, היה לחם טרי על השולחן. אני זוכרת, למעשה, שני סוגי לחמים – שחור ולבן. השחור נקרא על שום היותו מקמח יותר מלא, והלבן נקרא בשמו מכיוון שהיה מורכב בעיקר מקמח לבן. אמא תמיד טענה שהוא פחות בריא, ורק מדי פעם הייתה מרשה לקנות חצי או רבע ככר לחם.
 
כן כן, פעם אפשר היה לקנות חצי ככר לחם…
 
הקיוסק השכונתי היה ספק הממתקים הראשי. אפשר היה למצוא בו שוקולדים, חטיפים, משקאות גזוז ואפילו פלאפל ביתי חם וטרי. המחירים היו סבירים. בחורף אהבנו לקנות את הקרמבו ובקיץ את הגלידה. אבל קונים רק ממתק אחד. לא אריזה שלמה או מארז שמכיל כמה חטיפים/ממתקים כמו היום. הקנייה הייתה מאוד נקודתית ויחידתית.
 
בפורים של פעם, משלוחי המנות היו בהתאם – צנועים. לא כמו היום. פעם, היינו לוקחים צלחת מפלסטיק ומקשטים אותה בנייר צבעוני, שמים קצת ממתקים, לא חבילות שלמות כמו היום. קצת מכל חטיף. מוסיפים כמה סוכריות, וופלים ואוזני המן שנאפו בבית, והופ! הנה לכם משלוח מנות מוכן. פעם, לא היינו קונים משלוח מנות. פעם, כל הכיף היה להכין לבד בעצמך. פעם, משלוחי המנות היו בהחלט צנועים, כאלה שמכוונים היטב למטרה, לא המפוצצים ומנקרי העיניים שמקבלים היום, כאלה שאתה לא יודע איך להחזיר לכל השולחים – משלוח מנות 'מפוצץ' כמו זה שקיבלת…
 
ובסוכות, אוי בסוכות… לפני החג היינו אוספים כל מיני ז'ורנלים, מצטיידים בבריסטולים, צבעים, טושים ודבק. גוזרים, צובעים, מדביקים, והופ! (שוב) הנה לכם קישוטים לסוכה. הקישוטים היו יפים ומשמחים את העין, במיוחד בגלל העובדה שאנחנו הכנו אותם.
 
בראש  השנה היינו שולחים את "השנות טובות" שאנחנו הכנו במו ידינו. כרטיסים שעוטרו ביונת השלום הסמלית עם ציור של תפוח ודבש, רימון או שופר.
 
כל תחילת שנה הייתה חגיגה בפני עצמה. אחרי שקנינו את ספרי הלימוד והמחברות, ישבנו ביחד סביב השולחן, מעין מפגש משפחתי מעניין, ועטפנו את הספרים והמחברות בעטיפות נייר. בהמשך מניילנים, מדביקים את המדבקה, והופ! הנה אנחנו מוכנים לשנה החדשה. פעולה זו הצריכה כמה ימים, שהרי לא עטפנו כמו היום עם עטיפות מוכנות בכל מיני גדלים את הספרים והמחברות. פעם, היו אלה גלילי הנייר הצבעוניים. היה צריך לוודא שהמידה שלקחנו מספיק טובה, לגזור, להדביק… כן, כך התחלנו את שנת הלימודים. מיותר לציין שתלבושת אחידה בבית הספר הייתה טבועה כעץ שתול על פלגי מים, ממש על תקן ייהרג ובל יעבור…
 
אה, אני גם נזכרת בגימיק החדש שהגיע לארץ – "עיפרון חצי חצי". חצי אחד היה בצבע כחול והחצי השני בצבע אדום, כאשר בקצה היה מלופף חוט ובכל פעם שהחוד נגמר אפשר היה למשוך אותו והעיפרון היה מתחדד מעצמו… זה היה שוס רציני. מחק ריחני? גם כן להיט באותה תקופה. היינו אוספים אותם ועושים 'החלפות'. לא כמו היום, שאתה כמעט טובע בים המחקים וכל כלי הכתיבה המוצעים רק בקומה אחת… ממש סחרחורת וכאבי ראש אתה מקבל, ולא באשמתך, כשאתה מגיע לקנות עיפרון או מחק לילדים.
 
פעם…
 
מה קרה לפעם, מישהו יודע? חיינו טוב מאוד, לא היה חסר לנו שום דבר. הסתדרנו מצוין עם כל הפשטות והדברים הבסיסיים. קנינו את מה שהיינו באמת צריכים. הסתפקו במועט. מה קרה לנו היום? האם זה בגלל שהצורך שלנו גדל, או שמה הפכנו לאנשים מלאי תאווה נוכח השפע שצועק באגרסיביות מהמדפים לתוך האוזניים שלנו? איך זה משפיע על הילדים שלנו היום, מישהו נתן את דעתו על זה? רק מותגים, רק דמויות מפורסמות מכל מיני תוכניות…
 
פעם, אמנם ההיצע לא היה גדול כמו היום לכן, מטבע הדברים, הסתפקנו במה שהציעו לנו. אבל גם אם היום יש יותר מפעם, זה לא אומר שצריך להיות גשמיים כאלה עם עיניים גדולות. כן, אנחנו יכולים להאשים מהבוקר עד הערב את כל אנשי השיווק והפרסום שעשו עבודה נפלאה והצליחו בגדול. נאשים גם את המדיה, את החברה המתירנית/חומרית/גשמית. אבל, עם כל זה, על כל אחד מאיתנו להסתכל באופן נקודתי על עצמו ולברר היטב אם אין לו חלק בחגיגה הזו.
 
נכון, תגידו שלמרות הבחירה שניתנת לנו אנו מאוד מוגבלים, מישהו כבר דאג מראש להכתיב לנו מה לקנות, לחשוב מה נכון או לא, מה אופנתי וכמה נשלם על זה. והרבה פעמים ממש לא בצדק.
 
פעם, בעבר הלא כל כך רחוק, עשור או שניים מכאן, לא זכורה לי תרבות צריכה שכזאת…