רק קינוח

קינוח. אני רוצה שהוא יהיה חלק
מהארוחה, לא עוד איזה פרס דביק.
רק שבאותה שבת זה נפלט לי מהפה.
וזהו. זה כבר באוויר. קינוח אחד,
שלוש תגובות והרבה תובנות.
 
 
מעגל החינוך שלי עם הילדים הוא, בדרך כלל, לפעול ואחר כך לחשוב. אבל איך אני תמיד אומרת? עדיף מאוחר מאשר לעולם לא! השם נותן לנו כישלונות בחיים כדי שנחשוב עליהם, שנלמד מהם משהו על עצמנו, והכי חשוב, שנאף להשתפר. נכון, זו לא משימה קלה לאדם עקשן כמוני, אבל בדרך כלל מדובר באירועים רגילים. אפשר לומר עלי שאני אדם שאוהב להכין תוכניות לטווח הארוך. אמנם מייסרת את עצמי לאט, אבל בהחלט יציבה.
 
אז על מה כל המהומה, אתם שואלים?
 
בסעודת ליל שבת האחרונה, שעברה יחסית חלק בלי האווירה הפרועה שאופפת בדרך כלל את הבית שלנו, עם מעט ויכוחים ברקע ועם כמה מתחרים על התואר 'איך מתנהגים על שולחן השבת'…
 
ואז הגיע החלק של הקינוח.
 
כמו בהרבה בתים, הורים אוהבים לעודד את ילדיהם לאכול את הארוחה הבריאה קודם, ואחר כך לקבל את הקינוח כפרס מתוק וטעים. ובכל הבתים הנורמטיביים, הילדים זורמים עם הרוטינה המוכרת הזו. לא שאני מי יודע מה מקפידה על זה, אולי כי אני פתי של קינוחים?… אבל מכיוון שהזמן היחיד שאני מציעה לילדים משהו מתוק הוא בשבת או בחגים. ואני רוצה שהוא יהיה חלק מהארוחה, לא עוד איזה פרס דביק. אלא שבאופן אוטומטי, באותו ערב שעבת, נפלט לי מהפה: "בסדר, ילדים, מי שאוכל את האוכל מקבל מוס שוקולד!"
 
וזהו. זה כבר באוויר. והנה מה שקרה:
 
הבן הגדול אכל הכל, כרגיל, וללא כל דיחוי ביקש את הקינוח אותו אכל בהתלהבות ובהנאה גדולה. בתי סיימה לאכול, ואז קמה מהשולחן ולקחה ספר לקרוא. הבן הקטן, שבקושי רצה לאכול, סירב לאכול יותר משני הביסים שכבר אכל. ואז, בממלכתיות-משהו ביקש את הקינוח. את סצנת שני הביסים הזו ראיתי כבר מלא פעמים, וזה עדיין מדהים אותי, כל פעם מחדש, איך אותו תסריט יכול 'לרוץ' אלפי פעמים באלפי ואריאציות. מה הייתם עושים? ובכן, לפחות פעם אחת, עשיתי את ההיפך ממה שכל עצם בגופי רצתה שאעשה. נתתי לו את הקינוח. "נו, בסדר", אמרתי, "עכשיו שבת. איך אפשר לו לתת לך קינוח בשבת?" והוא אכל אותו, בשקט. שתי דקות עברו מהסצנה הזו ובתי הודיעה שהיא הולכת לישון. "מה עם הקינוח?" שאלתי. אה, היא כבר שכחה ממנו. "אולי מחר". ואני התיישבתי, תהיתי וחשבתי על כל מה שקרה.
 
קינוח אחד, שלוש תגובות.
 
מכיוון שהילדים שלנו הם המראה שלנו, ובעיקר על פי מה שרבי נחמן מברסלב אומר, מראה לקשר שלנו עם בורא עולם, אט אט זה נחת עלי. פתאום, הסתכלתי על העתק מדויק שלי בעבודת השם שמונח מול עיניי ממש. במקרה הזה, סעודת השבת הייתה העבודה שלי, והקינוח סימל את העולם הבא, הפרס הרוחני בחיים הבאים. כל ילד, בחלק שלו בארוחה, היה חלק שונה מהגישה שלי לשני הדברים – הסעודה והקינוח.
 
לפעמים, אני כמו הבן הגדול. אני אוכלת בשמחה את הסעודה עם הידיעה שיש בסוף קינוח, אבל באמת, הייתי אוכלת את האוכל בכל מקרה, גם אם לא היה קינוח בסוף. זה מתאים למצבים בהם אני מקיימת מצוות מסוימות. כן, אני יודעת שיש שכר נצחי ואני מודעת לו, עם תוספת גדולה של שמחה, כשאני מקיימת את המצווה. אבל באמת, הייתי עושה אותה בכל מקרה. זה פועל אצלי אוטומטית. אני לא יכולה לתאר את עצמי לא מקיימת אותה, כמו לשמור כשרות וכדומה.
 
ויש גם את הפעמים בהן אני אוכלת את הארוחה ומודעת לעובדה שבסוף יש קינוח, אבל שוכחת ממנו לאורך הדרך, כמו הבת שלי. אני יודעת שיש שכר נצחי על, למשל, מצוות הפרשת חלה, אבל אני נסחפת בתענוג של לישת הבצק, קליעת החלות ואפייתן, ואז אני שוכחת בכלל מהרווח הרוחני. אני פשוט נהנית מהעבודה. והריח… אח. והטעם….
 
ואז יש את הפעמים, שקורות הרבה, שאני כמו הבן הקטן שלי. אני לא לוקחת הרבה, רק כמה 'ביסים', ואז – לא מתכוונת להתמודד עם עוד צעד אחד קדימה, אבל מכריזה שאני מוכנה לקבל את הקופה שמחכה בסוף. לפעמים, כן, אני לא רוצה לעשות את העבודה הפנימית שנדרשת ממני. לפעמים, אני מקווה ששאר המעשים הטובים שלי יסחבו אותי למקום אליו אני רוצה להגיע, כי בחיים, כמו שכולם יודעים, יש דברים קשים או בלתי אפשריים, אבל אני רוצה את השכר הרוחני אפילו אם השכר הזה הוא תמורה למאמצים בסיסיים בלבד. נקודות ניסיון, במילים אחרות.
 
יכול להיות שישנה סיבה טובה להרגשה הזו. חכמינו ז"ל אומרים לנו שלכל אחד מישראל יש חלק בעולם הבא. באמת? אפילו לחבר'ה הרעים? אז למה אני צריכה לעבוד קשה? האם זה אומר שעמוק בתוך נשמתי יש לי חוש שכבר מתוכנת לזכות? האמת, שאנחנו לא צריכים לחקור בעניינים שלא שייכים לעולם הזה, אבל לפני כמה פסקאות הודיתי באשמה, אני קצת פתי של קינוחים…
 
מכיוון שדברי חז"ל הם אמת לאמיתה, אז כן, כולנו נגיע, בנקודה מסוימת, לתחנה שעוצבה עבור כל אחד מאיתנו, לאושר העילאי שלנו בעולם הבא. בכל אופן, על פי דברי יודעי הסוד שביהדות, לא מדובר במשהו שווה לכולם. חז"ל מלמדים אותנו שהחלק הזה נבנה על פי המאמצים וההשקעה שלנו כאן בעולם הזה. כמו הבן הקטן שלי, שעשה הרבה רעש משני הביסים וזכה בקלות בקינוח אותו אכל בסופו של דבר בשקט, כך יכולה להיות ההרגשה הנצחית של 'מה שבא בקלות' ברוחניות.
 
באותו זמן, פתאום נצנצה בתוכי תובנה על דברי חז"ל, שהבטיחו שלכל אחד מאיתנו יש חלק לעולם הבא, דבר שהתבטא בעובדה שהלב שלי לא אפשר לי לא לתת לילד את הקינוח אפילו עבור שני ביסים. אחרי הכל, הוא הגיע לשולחן, לא? כך גם אנחנו מקבלים את 'הקינוח' – גם אנחנו הגענו לשולחן של השם, אנו ילדיו.
 
השם אוהב אותנו. הוא אבא שלנו שבשמים. הוא לא מטלטל את הפרס מצד לצד מול העיניים שלנו ואז מעלים אותו בשנייה. הוא יצר את ההכרה שאנו מרגישים כשמצ'פרים אותנו הרבה יותר ממה שהשקענו, כמו שראיתי עם הבן הקטן שאכל את המוס בשקט. לא הייתי צריכה להטיף לו, ומצד שני גם לא לעכב את הקינוח.
 
כשאני רואה את עצמי כל כך שקוף בהתנהגות של הילדים שלי, אני מרגישה שהשם מראה לי את חוסר העקביות שלי ואת הנקודות החלשות שאני צריכה לתקן ולשפר. ובאותו זמן, הוא בהחלט מקבל את החולשות הללו, מבין אותי, יודע שאני רוצה להתקדם הלאה, כמו שאני מקבלת את הילדים שלי, כל אחד עם האישיות שלו.