מי שמאמין לא מפחד

אמונה זה לדעת שהקלפים שקיבלנו
אינם שרירותיים והם גם לא ניתנו לנו
בהיסח הדעת או מתוך רוע ונקמנות.
אם הבנו את זה, יהיה לנו קל לדעת
שמי שמאמין לא מפחד!
 
 
הסיפורים שאנו לומדים מהתורה אינם סיפורים היסטוריים בלבד. חלילה לנו לחשוב כך. בכל אחד מהם טמונים מסרים נפלאים לחיינו, כאן ועכשיו. קחו, למשל, את סיפור עקידת יצחק. בודאי תשאלו היכן מעשה העקידה יכול לפגוש אותנו בחיי היומיום? אבל התשובה היא, גם להורים ולכל הקוראים, שאתם יכולים להירגע ולהחזיר את הסכינים המושחזות למגירה, לא יהיה בהם שימוש בקרוב. 'עקידת יצחק' היחידה שאנו נדרשים לה היום היא של היצר הרע. והיא זו שמלמדת אותנו, בעיקר – שמי שמאמין לא מפחד!
 
האמת היא, שלפעמים אנו נדרשים לעקוד חלקים מסוימים מאיתנו בבואנו לקיים את המצוות. לעיתים המצוות לא תואמות את רצוננו ותחושותינו הטבעיים, ולעיתים הן מנוגדות אף למה שאנו רואים כמוסרי (כדוגמת ממזרות הפוגעת דווקא במי שלא חטא). לעיתים הן מחייבות אותנו להיות זרים ומנוכרים להוויה התרבותית העכשווית שסובבת אותנו, להתנגד לה גם אם אנו לא חפצים להיות חלק ממנה, ולעיתים הן פשוט מנוגדות למה ש"בא לנו" לעשות באותו הרגע ומחייבות אותנו לצאת מ"אזור הנוחות" בו אנו נמצאים. אח, רק על עצמי ידעתי לספר. בוש ונכלם אני מודה כי לפעמים בימי שבת בבוקר, רגע לפני ההליכה לתפילה הארוכה בבית הכנסת, ממש מתחשק לי כמו פעם לנסוע לאיזה חוף מבודד עם אבטיח ובקבוק בירה. ולפעמים היצר קורה לי לעזוב לכמה שעות את האישה והילדים, ובמקום לקלח, להאכיל, להקשיב ולתמוך כשצריך, "מתחשק לי" לצאת לטיול או סתם לשכב על המיטה בחוסר מעש. כן, דווקא ברגעים שאני הכי נדרש להיות בהם סבלני, נעים ומכיל. באותו צומת דרכים, כשאני כבר זוכה לזהות את קולות השטן שרוצים למשוך אותי אליו למטה, ואני מצליח להתגבר עליהם, אני מרוויח את עולמי וזוכה להיות קצת יותר קרוב לקב"ה.
 
עשיית המצוות ברוב המכריע של הזמן נעימה ומענגת, אולם אותו נועם בשום אופן הוא לא המניע לפעולה. האם נעשה את שאנו מצווים עליו או לא (כולל דברים שמחייבים עקידה פנימית בלתי נמנעת) זו שאלה שמעלה התורה (פרשת עקב): "מה ה' אלוקיך שואל מעמך"? בורא עולם לא הבטיח לנו בתורתו כי תמיד נמצא עונג והנאה בקיום המצוות, אולם הוא כן הבטיח שזו הדרך אל האמת.
 
בחזרה לעקידה. מה עם יצחק הצעיר? מה עבר עליו בכל אותו הזמן? ראשית, יש לחדד כי בזמן העקידה יצחק היה כבר בן 37. וכאדם בגיל כזה, הוא יכול היה בקלות להתנגד פיזית לאביו – אברהם אבינו, שקשר אותו על המזבח. עובדה זו מבהירה לנו שיצחק כלל לא היה פאסיבי בכל תהליך העקדה, כפי שנהוג לחשוב, ויש הטוענים שמבחן האמונה שלו היה אף גדול מזה של אברהם, שכן הוא זה שנאלץ לקרב צווארו אל המאכלת. המדרש (בראשית רבה) מתאר את אותם רגעים הרי גורל על הר המוריה: "סידר אברהם את העצים ובא לעקוד את יצחק בנו. אמר לו יצחק: 'אבא, בחור אני, וחושש שמא יזדעזע גופי מפחד הסכין ובכך אצער אותך, ואולי חלילה תיפסל השחיטה ולא יעלה הקורבן לרצון לפני ה'. לכן קשור אותי היטב היטב!'". זו אומנם דוגמא מוחלטת ואף קיצונית למוכנות האנושית להתבטל בפני ציוויי השם, אך אין ספק שגם אנו יכולים ללמוד ממנה רבות, כל אחד לפי דרגתו, על אמונה ואהבת השם, ועל היכולת שלנו 'לעקוד' את עצמנו – את החלקים שהיצר הרע כל כך מחבר אותנו אליהם.
 
מבחן אמונה
 
שני עקרונות מודגשים במבחן האמונה שעברו אברהם ויצחק (כמו במבחנים אמוניים נוספים): הראשון, מלמד כי משמעות הביטחון היא שאין מקריות בעולם והכל נעשה בהשגחת בורא העולם, לפיכך צריך אדם לדעת כי כל המציאות מושגחת על ידי הקב"ה. השני, מלמד אותנו כי מידת הביטחון נבחנת דווקא בשעות קשות בהן נדרש אדם לאמון מוחשי יותר בקב"ה.
 
כבני אדם ניתן לנו כוח ייחודי המאפשר לנו להתעלות מעל כל יתר הנבראים – כוח הבחירה. אולם על מנת לאפשר לנו בחירות חופשיות, הקב"ה מסתיר את עצמו במטרה שנשכיל להבין לבד שאין מקריות! וגם חוקי הטבע, שכביכול שולטים במציאות, מונעים אך ורק מרצונותיו. אם היינו רואים בעינינו שכל מי שאוכל טריפות או מחלל שבת מיד נענש במכת ברק, ודאי שהיינו, כולם בלי יוצא מן הכלל, נשמעים לחוקי התורה. אולם במציאות כזו לאדם בעצם לא הייתה בחירה האם להאמין או לא. על פי המתואר בספרי הקודש, לאחר ביאת המשיח כל המסכים וההסתרות יוסרו ולכולם יהיה ברור שהנכתב בתורה אכן רצונו של הבורא. ועד אז, אנו חיים בעולם בו האמת פעמים רבות נסתרת והחושים הרגילים מראים לנו שישנה מציאות, כביכול, מעוותת בה יש "צדיק ורע לו" ולעומתו "רשע וטוב לו". מבחינה זו אנו נעלים אפילו יותר מהמלאכים, שלהם אין את יכולת הבחירה ולהם ברורה תמיד התוכנית האלוקית. המבחן והאתגר האמיתיים שלנו בעולם הזה, שהומשל על ידי הרמח"ל למסדרון בדרך לעולם הנצח, הוא בהגעה אל אותה האמונה שגילה אברהם במעשה העקידה – לפיה הקב"ה הוא אכן טוב ומיטיב. עלינו לדעת שלמרות ההסתרה הגדולה שישנה בעולם, אין אנו מושלכים עזובים לנפשנו וידו של הבורא מנחה גם כאן את הכל. הקב"ה מכוון, מסייע, רוקם מאורעות, מדריך, פותח שבילים ומאיר נתיבים – ועלינו לסמוך עליו באמונה שלמה! חשוב לשאול שאלות קשות ולנסות להבין מדוע המציאות לעיתים נראית קשה ואף אכזרית, אך יחד עם זאת תמיד לשמור על האמונה הפשוטה בבורא וב"חוברת ההפעלה" של העולם הזה, שהוא נתן לנו – הלא היא התורה.
 
קלפים משמים
 
ואמונה, פירושה, להבין ש"הקלפים" שחילקו לנו משמים כשירדנו לעולם הזה לא ניתנו לנו בצורה שרירותית ובהיסח הדעת, או חלילה מתוך נקמנות ורוע של הבורא. לכל פרט ופרט בחיינו יש משמעות. והכל, בסופו של דבר, בא לסייע לנו להיות אנשים מודעים וטובים יותר. החכמה הגדולה, ובזאת נבחנת מידת האמונה של האדם, היא לקבל כל דבר בשמחה פשוטה ולומר: "אני יודע שכל מה שקורה לי – הכל לטובה. אני לא מודאג. תודה רבה על הכל". רבי נחמן מברסלב ניסח זאת בפשטות קולעת: "כשאדם יודע שכל מאורעותיו הם לטובתו – זאת הבחינה היא מעין עולם הבא". כמה קל לכתוב את זה על סטיקר, אבל כמה קשה ליישם בחיים…
 
"להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות", כתב דוד המלך ע"ה בספרו "תהלים". בוקר הוא זמן של הארה. רואים הכל ברור. לעומתו, לילה הוא זמן של חושך והסתרה. כשהכל קל, "זורם", והדרך מוארת – הרבה יותר קל לנו לראות את החסדים של הבורא ולהאמין בו. אבל החכמה הגדולה יותר, והאמונה האמיתית, היא להאמין דווקא כשחשוך – כשקשה, כשלא ברור למה אנחנו עוברים את מה שאנחנו עוברים, כשהדברים מעורפלים, כשלפעמים רואים תקווה ולפעמים אין שום דבר באופק, כשנראה שאין יד מכוונת ואוהבת שמלווה אותנו.
 
בלי שום אינטרסים
 
פעמיים מצווה הקב"ה על אברהם אבינו ללכת ממקומו הנוכחי אל מקום לא ידוע: "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ", ו"לֶךְ-לְךָ אֶל-אֶרֶץ הַמֹּורִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה". המדרש (בראשית, רבא לט) הבחין בניסוח הזהה שבשני הניסיונות וציין, כי בעוד שההליכה הראשונה נסכה תקווה חדשה בליבו של אברהם, ההליכה השנייה סיכנה את התגשמותה של ההבטחה ועל כן היא חביבה יותר על הקב"ה. זאת, משום שדווקא היא דרשה ציות בלתי מתפשר. הגדולה של מעשה העקדה נעוצה בעובדה שאברהם עשה זאת בניגוד לכל אינטרס, נסתר או גלוי, שניתן לחשוב עליו מלבד הרצון לקיים את רצון הבורא. אברהם הגיע למה שמכנה החסידות "מסירות נפש" ו"ביטול גמור בפני השם", מכיוון שהוא שם בצד את כל השיקולים האישיים. וגם אם לא הבין מה ההיגיון והמטרה, הוא פשוט עשה את מה שהתבקש לעשות למען אמת ומטרה גדולות ממנו ומהבנתו.
 
מהותה של מסירות הנפש היא לשים בצד את "האני" הפרטי לטובת הכלל, או לטובת אינטרס אחר שנבדל ממני. אדם שחושב רק על עצמו, הוא מוגבל מאוד. הדרך לצאת מהמלכודת הזו, ולהתגבר על תכונת האגואיזם עימה נבראנו ושבה אנו מחויבים להיאבק, היא רק על ידי יציאה מהגבולות האישיים של הנוח והמוכר. הרדיפה אחרי הנאות גשמיות, או אחרי הכרה וכבוד מבני אדם אחרים, מתבררת תמיד בסופו של דבר כהבל ורעות רוח אל מול האמת הגדולה, שהיא מציאות בורא ומנהיג לעולם. כולנו רוצים להשאיר משהו אחרינו, כולנו – החל מגדולי הפוליטיקאים והמצביאים, ועד לאחרון הזאטוטים שחורט על הספסל האחורי באוטובוס 'דני היה פה' – רוצים שיזכרו אותנו לטובה ומאמינים שבכך נמצא משמעות לחיינו.
 
ההיסטוריה מוכיחה כי אנשים גדולים נשכחים אחרי 2-3 דורות. ואנשים דגולים ממש, שהטביעו את חותמם על ההיסטוריה, ייעלמו מהתודעה לכל היותר אחרי 8-10 דורות. מה, אם כן, התכלית של כל זה? איזו משמעות אמיתית ונצחית ניתן למצוא לחיים מלאי הטרדות וההתמודדויות שלנו? מהו שיא ההגשמה שניתן להגיע אליו? את התשובה לדבר, להערכתי, נמצא באמירת ה"קדיש": "יתגדל ויתקדש שמי רבה" (שמו של הקב"ה). לא השם שלי יתגדל ויתקדש, אלא שמו של בורא העולם. אני ביום מן הימים אמות וגם זכרי יישכח, אבל אם אני זוכה בחיי לזכור את מציאות הבורא, אזי אני מצליח לרכוש משהו שהוא לא מפה, משהו שמגיע מעולם הנצח, ועל כן מצליח לחבר אותי לשם. אברהם אבינו אמר: "לא משנה מה יקרה. אני איתך! אני כולי שלך! אני לא מבין כל דבר, אבל אני איתך! יתגדל ויתקדש שמי רבה!"
 
זה אותו אברהם שנאם בפני כל העולם כנגד מסירת הבנים למולך (סוג של עבודה זרה שהייתה נהוגה בתקופתו וכללה את קורבן הבנים). הוא ידע שכאשר יתפרסם הדבר, שהוא בעצמו הקריב את בנו, כולם יזלזלו בו, אבל בכל זאת היה מוכן לעשות זאת. זה אותו אברהם ששלושה ימים בלבד לאחר ברית המילה, בעודו כאוב, ישב בפתח אוהלו ושוחח עם הקב"ה, אך ברגע שראה שלושה עוברי אורח מרחוק ביקש את סליחתו של הקב"ה ורץ לקראתם, הזמינם להיות אורחיו. גם כאן הוא ויתר על האינטרס והנועם האישי שלו (עונג רוחני – שיחה עם הבורא, ועונג פיזי – כאבי המילה) משום שידע להסתכל אל מעבר לקצה החוטם, וחשב שמא הם רעבים וצמאים. ולא רק, כאן מתגלה גם הנכונות והמסירות של אברהם "לצאת מעצמו" ולוותר על הנוחות האישית. למה? כי ככה השם רוצה!
 
עקידה של המשפחתולוגיה הטיפוסית
 
קשרי דם משפחתיים הם, בדרך כלל, קשרים חזקים מאוד, ובאופן טבעי ואינסטינקטיבי כל משפחה דואגת לעצמה ושואפת להיות מגובשת ומאוחדת. לכל משפחה יש אחריות גדולה מאוד של החברים בה אחד כלפי השני. ולרוב, כלפי בני משפחתנו נתאמץ הרבה יותר מאשר כלפי אנשים שאינם חלק ממנה, כולל חברים ומכרים קרובים ואהובים. זוהי תכונה מולדת שהוטבעה בנו משורש הווייתנו. בלועזית זה נקרא "פטריוטיות". 'פטר' נגזר מהמילה fatherשפירושה אבא ואבהיות, ולכן "פטריוטיות" פירושה רגשות אבהיים טבעיים של אחריות ודאגה למשפחה שלי.
 
כל העולם כולו מורכב ממשפחות משפחות, עמים עמים, כאשר עַם – משמעו משפחה אחת גדולה שחולקת טריטוריה, ערכים וקשרי דם משותפים. עבור בני עמם אנשים מוכנים להילחם ואף לסכן את חייהם, בעוד עבור עם אחר בקצה השני של הכדור, ברוב המקרים, הם לא ינקפו אצבע כדי לסייע בעת צרה. מציאות כואבת זו הביאה את העולם להיות קרוע, שסוע ומפולג, כאשר כל משפחה/עם שואפים לבסס את מעמדם ההישרדותי/כלכלי/חברתי, גם במחיר של פגיעה במשפחה/עם שכנגד.
 
אברהם אבינו מצווה (פרשת "לך לך") לצאת ממשפחתו הקרובה (בית הוריו) והרחוקה (ארצו ומולדתו), לנתק את הקשר הטבעי והחזק שהיה טבוע בו כבכל בן אנוש, ובעצם לחתוך את הפטריוטיות. פעולה חריגה זו מעלה את השאלה, לשם מה ניתוק זה היה חשוב? והתשובה היא שאברהם התבקש, למעשה, לחתוך בתוך תוכו את אותו דפוס רגשי ואת מבנה החשיבה הרגיל של כל האומות והעמים שחיים בתבנית של עם-מדינה-לאום, ושל 'אנחנו ואתם'.
 
רק מתוך הנחה זו ניתן להבין את הקריאה השנייה שקיבל אברהם "את בנך, את יחידך, אשר אהבת". בעוד ה"לך לך" הראשון הוא להתנתק מהעבר, כאן הקריאה היא להתנתק מהעתיד ומדור ההמשך, לכן היא טוטאלית ומחייבת הרבה יותר. על אברהם היה לעקוד בתוכו את הרגשות המשפחתיים והפטריוטיים שהיו לו כלפי בנו האהוב יצחק. ולמרות שהמעשה לא נעשה בפועל, אולם מבחינה רגשית אברהם אכן עקד את בנו. כדי לבנות "גוי גדול" ו"אב המון גויים", וכדי ש"יתברכו בך כל משפחות האדמה", כפי שהבטיח הקב"ה לאברהם אבינו, ודרכו להעביר מסרים אנושיים ואוניברסאליים לכל הדורות, חובה היה עליו ללכת מהמשפחתיות הקטנה שלו. "גוי גדול" פירושו "גוי של גדלות", ומה שאמור לחבר את העם הזה שאברהם מקים הוא לא 'המשפחתולוגיה', אלא הנשמה והתוכן הפנימי.
 
מרגע שאברהם עמד במבחן הוא הצליח לרכוש בתוכו את המעלה של יציאה מהדאגה לאינטרסים הקטנים והאישיים, אל דאגה כלל אנושית ואוניברסאלית. אנחנו כצאצאיו קיבלנו בירושה, בנפש שלנו, את הזיכוך המדהים של אברהם, ויש לנו יכולת (ואף חובה!) להיות שליחיו של הקב"ה בעולם בהפצת הטוב, האמת, השמחה והאהבה שבתורתו. כבני ישראל, אנחנו מחויבים להיות "ממלכת כוהנים וגוי קדוש" (שמות יט, ו), והתפקיד שלנו בעולם הוא להראות לכל העמים, מתוקף צורת חיינו ומעשינו הטובים, את מציאות השם בעולם. בפועל, במציאות חיינו הנוכחית, אנחנו מתבדלים מאומות העולם בתחומים שונים ודואגים לשמור על ההומוגניות שלנו שנפרדת ושונה, אולם לא מתוך הגישה הלאומנית הנמוכה של "אנחנו שונים מכם כי אנחנו טובים יותר", אלא מתוך לאומיות בריאה שיודעת ש"אנחנו שונים מכם, אבל רק משום שקיבלנו תפקיד שונה בעולם, וההתבדלות עוזרת לנו לשמר את אותו שוני". לצערנו לא תמיד אנחנו מתנהגים כעם הנבחר, ולא אחת מתגלה דווקא פרצופו של ה"ישראלי המכוער". אולם בשורש האמונה שלנו אנו יודעים שאותו שוני אמור להוות מקור דוגמא לקדושה, לעדינות, לדרך ארץ ולאהבת הזולת.תפקידנו להביא אל העולם אור, שמחה ואמונה, ולא הרס, חורבן ומוות. "ממלכת כוהנים", פירושה ממלכת משרתים – משרתיו של הטוב. שנזכה.