שומרת על איזון

רציתי למצוא את דף הקסם שיציל
לי את היום, את העצה שתיתן לי את
הברק והחיות שאני צריכה. בינגו. זה
הגיע בדמות כנפיים.
 
 
זה מדהים אותי כל פעם מחדש, כשאני בודקת את האורז אני מצליחה למצוא את הגרגירים הלא טובים מהר מאוד. למה? כי אני באמת רוצה למצוא אותם. אם אף פעם לא בדקתם אורז, חשוב שתדעו שבלי עזרתו של בורא עולם פעולה זו בלתי אפשרית, כי אף פעם לא תוכלו לדעת אם ניקיתם אותו כמו שצריך או לא, וזה יכול להוציא אדם מדעתו.
 
המצווה לבדוק את האוכל שלנו שנקראת "בירור", שבמובן הרוחני מתורגמת לפעולה של הפרדת הטוב מהרע. האפקט הרוחני של קיום מצווה זו הוא סיוע משמים שבא בקו ישר עם הדרך בה אנו מבקשים רוחניות בחיינו. רבי נחמן מברסלב מדגיש שוב ושוב בכתביו, שהדבר החשוב והעיקרי הוא להבין ולהפריד את הטוב מהרע. לא פלא שזו הייתה אחת המצוות שהתחלתי לקיים כבר בראשית דרכי כחוזרת בתשובה, לא הרבה זמן אחרי שגיליתי שזו עצת העצות של רבי נחמן מברסלב.
 
האתגר העיקרי שלי התבוסס בתוך המחשבות המבלבלות, בתוך הרגשות והמעשים במספר מצוות, בעיקר בחלק של היישום. אין לי הרבה נושאים קונספטואליים, אבל בזמן כלשהו, מימוש ההלכה והמצוות בחיי לא פעם גרמו לי להרגיש מחנק ודיכאון, וזה מה שקורה לי גם לאחרונה. לא בדיוק חותמת האיכות של חסידת ברסלב, נכון?
 
ניסיתי להבין למה. למה אני לא באמת שמחה עם התורה של בורא עולם? האם זה לא התגלמות הטוב – השמחה ודרך החיים הנצחית בעולם הזה? איך יכול להיות שאני לא מצליחה למצוא אושר ושמחה אפילו במצווה אחת שאני מקיימת?
 
אבל יש גם את הפעמים בהן – למרות שהראש שלי נחבט שוב ושוב עם אותה מנטרה מרושעת שאין שום דבר טוב ושמח במה שאני עושה – קול שקט ועדין, אם כי עקשני, נשמע לוחש בתוך הרעש וההמולה של המחשבות: 'את יודעת שאת מקיימת מצווה. זה רצון השם. זה לא יכול להיות דבר רע. חייב להיות בזה טוב. אל תדאגי. השם שמח במה שאת עושה, גם אם את לא מרגישה כך עכשיו. יש סיבה…'
 
והקול הזה הוא הקול של האמונה העדינה והשברירית שלי, זו שמנסה להידחף למקום כלשהו בלב המעונן שלי. זו הנשמה שלי שנלחמת על החיים שלה, נלחמת להישמע. אני שומעת אותה בצורה ברורה. ואני נלחמת עליה בשיניים ובציפורניים.
 
לא רק ששמירת המצוות שלי איבדה את הברק והחיות שלה, אני גם לא מצליחה לפתוח שום ספר. אני סורקת את מדף הספרים ולא מצליחה למצוא משהו שלא שייך לספרי קודש, חוץ ממילון עברי-אנגלי-צרפתי. מחפשת ומנסה למצוא אחת מעצותיו של רבי נחמן בכל הספרים שעל המדף, מצפה למצוא את דף הקסם עמוס החכמה המתוקה שיציל לי את היום. אבל בכל פעם מחדש הידיים שלי לא זזות, כאילו היו ממוסמרות לצידי הגוף, מסרבות להתקרב, לקחת ספר ולגלות מילים שיצילו את הנשמה. אח, העקשנות במיטבה…
 
אבל למזלי, עקשנות היא אחת המידות החיוביות/שליליות שרבי נחמן דוגל להשתמש בה במסע הרוחני שלנו. לא מזמן, בפעם המאה ויותר, עמדתי שוב ליד מדף הספרים, וסוף סוף, הצלחתי לשלוף משהו. כנפיים, הספר של הרב  ארז משה דורון – שבעה סיפורי מעשיות של רבי נחמן עם פירוש מעניין שהוא נותן להם. בינגו. דפדפתי בין העמודים והגעתי ל"מעשה מבן מלך ובן שפחה שנתחלפו". הנה זה בא, השכר על המאמצים והדבקות ב"אין שום ייאוש כלל בעולם".
 
לקראת סוף הסיפור, הנסיך מקבל כלי קסם מאיש היער (הצדיק) שאפשר לו להבין את שירת כל החיות. הכלי הקסום הזה עזר לו המון עד לרגע בו הוא היה צריך להחליף אותו עם האדם של הסוס (שוב, הצדיק אך בתחפושת אחרת) כדי לקבל כלי חדש – את החכמה של לדעת דבר מתוך דבר.
 
הרב ארז מלמד, שבחיפוש הרוחני שלנו נקבל מהצדיק "כלים" שונים שיעזרו לנו. בכל שלב של המסע, בכל אופן, יכול להיות שנצטרך להשתמש בכלים אחרים לגמרי, וכמו הנסיך, אנו לא צריכים לפחד להשאיר משהו מאחור, אפילו משהו פלאי וקסום, ולקחת כלי חדש כדי להמשיך הלאה. אנחנו חייבים להיות פתוחים לשנות את הטקטיקה במסע הרוחני שלנו.
 
הזדהיתי עם מה שהרב ארז אמר, למרות שעדיין לא הייתי בטוחה איך אני עומדת להשתמש ב"כלי" החדש, אבל ידעתי שאגלה זאת בקרוב.
 
וגם זה הגיע. לא מזמן, קראתי את מאמרו של הרב אליעזר רפאל ברוידא – זה יחנוק אותך. ובינגו. הנה החתיכה, החתיכה בהא הידיעה, שהייתה חסרה לי בפאזל. במאמרו, הרב ברוידא מספר שהוא מקבל הרבה מכתבים מאנשים דתיים ששואלים כמעט כולם את אותה שאלה – 'אם אני אדם דתי, למה אני לא שמח?!'. כמעט שהפסקתי לנשום כשסרקתי את השורות הבאות כדי למצוא את התשובה. הרב ברוידא מסביר שיש לכך שתי סיבות: או חוסר אמונה, או שאדם מקבל על עצמו חומרות יתירות.
 
אמונה, כך ידעתי, אכן חסרה לי. אני מתפללת עליה כל הזמן ומבקשת מהשם שייתן לי אותה. אבל הרגשתי שיש כאן משהו יותר עמוק. ברור שבקשה לאמונה חזקה יותר היא חצי מהפתרון. אבל חומרות? זה באמת מצחיק. לא אני שאחמיר. בקושי הדלקתי את נרות שבת בזמן, ופה ושם היו לי כמה 'פספוסים' תוך כדי השבת… לא. חומרות הן לא הבעיה שלי. למה? כי אחד הדברים שלמדתי מרבי נחמן, ושאני מזכירה אותו לעצמי שוב ושוב, הוא הלעג שיש לו על כל המחמירים למיניהם. אבל כשהטיעונים והויכוח הפכו למשהו מודגש יותר, הבנתי שיש כאן אמת מסוימת. החלטתי להשקיע בזה מחשבה, להתעמק בזה קצת יותר, ואז נזכרתי.
 
לפני זמן מה, קיבלתי על עצמי חומרות בנושא הצניעות. ולמען האמת, לא ידעתי שאלה חומרות. אבל במבט לאחור, הייתי צריכה לדעת שזה סימן רע כשהרגשתי שזה קשה, לא בדיוק הדבר שהתחברתי אליו באותו זמן. לא פעם התלוננתי ובכיתי להשם על זה, אבל תמיד שכנעתי את עצמי שזה טוב בשבילי. גרוע מזה, היה לי כזה פחד שמשמים יענישו אותי, ועוד יותר גרוע, שזה מה שאני עומדת להרגיש כל ימי חיי. ניסיתי בפשטות לקיים את העצה של רבי נחמן "יש לי רק את היום". זה היה פלסטר טוב, אבל הפצע דימם בצורה מחרידה. גיליתי שהחומרה הזו השפיעה עלי מאוד, דבר שהוציא הכל מאיזון. כשהבנתי מה קורה, הצלחתי לשים את השינוי במקום אליו הוא שייך: בזווית ראיה ברורה יותר.
 
עכשיו, כך נראה לי, הפאזל כמעט מושלם. אני בודקת ומאזנת, שומרת על איזון. מפרידה את הטוב מהרע, מוצאת את האיזון הנכון ובודקת היטב אם אוכל לשמור ולקיים את התורה ומצוותיה בפשטות ובאמת, לדעת באילו כלים רוחניים להשתמש ומתי. שיעורים מעשיים מרבי נחמן מגייסים כוחות נוספים שעוזרים לי. אני מערבבת את הכל ביחד, עבר והווה, כך שהעתיד יהיה ברור יותר עם תקווה ושמחה.
 
השם הראה לי, שוב, את הגרגיר הלא טוב שבערימה. אני צריכה לסנן את הרע מהטוב. אני לא עצובה, גם לא מתחרטת על החומרה שקיבלתי על עצמי. למדתי הרבה על עצמי, ולמה אני באמת מסוגלת. עכשיו אני מאמינה שבמשך שנתיים קיבלתי את היכולת להתחרט באמת על שנים שעברו בלי צניעות. אני מודה על הכלים הנפלאים שקיבלתי מתוך געגועים פשוטים. געגועים לאמונה, געגועים לקשר חזק יותר עם התורה, לעוד שמחה ואושר. לפעמים עם דמעות, בדרך כלל בשתיקה, ולרוב אחרי 'שגנבתי' כמה דקות לפני השינה שהשתלטה עלי.
 
ועכשיו? האפשרויות להשתנות קיימות, אבל בלי לפחד. ללמוד מחדש מהצדיק ולקחת שיעור 'ישן' למקום גבוה יותר: לחדש את המסע שלי לכיוון של שמחה, לרענן את הרצון להשתנות ולצמוח ברוחניות שלי. רבי נחמן מזהיר אותנו "לא להזדקן" במסע הזה, לא להיתקע באותו מקום. לפעמים, תוך כדי בירור תמידי אצליח לזוז מעט, לפעמים זה ילווה בכאב, אבל זה תמיד יהיה עם תקווה שהמסע יוביל רק למעלה.
 
כל העניין של "אסור להזדקן" בהחלט מהדהד בראשי לאחרונה, במיוחד כשהגעתי ליום הולדת ה-40 שלי, ואני מתפללת להתברך בחכמה שניתנת בחלק הזה של החיים, כפי שמבטיחים לנו חז"ל. ובינינו, אני סומכת על משהו בטוח כי זכיתי שהמדריך הרוחני שלי הוא רבי נחמן מברסלב, והחכמה המתוקה שלו.
 
אפילוג:
 
אתם בטח תוהים מה החלטתי, באופן מעשי, לגבי נושא הצניעות שהזכרתי. טוב, אני לא מגבילה את עצמי – לא להפסיק לחלוטין וגם לא להמשיך. יש לי רק את היום. הדבר העיקרי והחשוב היה להבין שאכן מדובר בחומרה, לא במצווה או הלכה, ולהרגיש רגועה, בטוחה ושמחה עם ההבנה הזו בצורה מעשית ויומיומית. ולהתקדם בקצב שבורא עולם מכתיב לי.