החיים הפשוטים ביום המנוחה

 שלום דוד, שמי ענת. אינני דתייה, אך אני מתעניינת ובהחלט לא נגד. אבל יש משהו שאינני מצליחה להבין, והוא הטריד אותי במיוחד לאחרונה, בעקבות הדיבורים בתקשורת על הפעלת קווי תחבורה ציבוריים בשבת בתל אביב. הציבור הדתי התנגד לכך בתוקף. ואני שואלת, בלי קשר להשקפה האישית שלי (לגמרי בעד השבת) מדוע מפריע לדתיים שחילונים יסעו בשבת? אסור גם לשכוח, עם כל הכבוד לדת, במדינה שלנו חיים גם חילונים. תחבורה ציבורית משרתת אינטרס חברתי כללי, הדתיים אינם רוב ונראה לי לא הוגן לכפות את אורח החיים שלהם על הציבור כולו.
 
ובכלל, קשה לי להבין מה הרעש. אנשים גם כך נוסעים ברכב פרטי, במונית או בדרכים אחרות. מדוע התחבורה הציבורית מפריעה כל כך? מעבר לכך, מוזר לי האיסור הזה של נסיעה בשבת. אם היום הזה נועד למנוחה ושלווה, אנחנו מעוניינים לנצל אותו בכיף, לנוח ולפגוש משפחה. תחבורה ציבורית הייתה חוסכת המון טרדה ועושה לנו את החיים בשבת הרבה יותר פשוטים וקרובים למנוחה?
 
* * *
שלום לך ענת,
 
לפני שנרד לפרטים, בואי נעשה קצת סדר.
 
ברשותך, אשאל אותך – למי שייכת השבת? אני שואל זאת משום שהשיח הציבורי שאת בעצם מצטטת אותו במידה מסוימת, מדבר על מושגים שונים עוד לפני שוידא את נכונותם ודיוקם. קשה מאוד לערוך דיון על נושא, בשעה שהצד השואל מציג אותו באור שגוי עוד בתחילת הדיון.
 
הנה לדוגמא, שאלת הנסיעה בשבת בכלל או הפעלת תחבורה ציבורית בפרט. בפרשייה הזו מוצג הציבור הדתי כמי שלוחם למען אינטרס אישי שלו, כאשר מולו ניצב הציבור הכללי הלוחם למען האינטרסים המעניינים אותו. כעת נוצרת בעצם התנגשות אינטרסים, בין האינטרס הדתי לחילוני. במלחמה כמו במלחמה, החזק ינצח או שהמצב ימשיך להיות תקוע באופן כזה או אחר. מסיבה זו אנחנו שומעים כעת הרבה טענות 'חברתיות'. הפעלת קווים ציבוריים בשבת משרתת לטענת המצודדים את האינטרס החברתי, ואילו השבתתה משרתת אינטרס דתי. כעת נותר לברר מי הרוב, או מי סובל יותר.
 
ענת, אני לא מסכים עם עצם הצגת המציאות באופן זה. אין כאן כל התנגשות אינטרסים, משום שהשבת מעולם לא הייתה אינטרס דתי. מה פתאום! השבת היא אינטרס לאומי הנוגע לכולנו ללא כל הבדל. אסביר את דבריי:
 
דתיים וחילונים – אין כזו חיה
 
לצערי, קיימת טעות בסיסית בתפישת המציאות החברתית–יהודית בישראל. כל ילד, דתי, חילוני או חרדי, גדל על תמונת מצב המציגה את האוכלוסיה היהודית בגלובוס כשתי קבוצות גדולות – דתיים וחילוניים. התמונה הזו למעשה כלל איננה קיימת. כיהודים, בנוגע לזהות אנחנו אמורים לשאול את עצמנו שאלה אחת בלבד – 'לאיזה עם אני משתייך?' אם התשובה הנכונה היא 'עם ישראל', הרי שכולנו נושאים את אותה זהות, יהודים.
 
אין ספק שבתוך הזהות הכללית האחת שמור לכל פרט מקום משלו. כל אחד מאיתנו נושא אופי שונה, מתעסק בתחומים שונים, וגם נראה ובעיקר חושב אחרת. אך כבעלי זהות אחת יש לנו בודאי אינטרסים משותפים שחייבים להיות משותפים – שאם לא כן, איננו עם!
 
ומה הם אותם אינטרסים משותפים? מן הסתם, אלו הנוגעים למחנה המשותף ביותר שלנו – היותנו יהודים. כלומר, האינטרסים המשותפים לכולנו הם אינטרסים יהודיים.
 
אנסה לחדד מעט יותר את הדברים. אם הסכמנו על זהות יהודית ועל היותנו חלק מעם ישראל, אין – לפחות בנקודה הזו, מקום לטענה 'חילונית', משום ש'עם ישראל' הוא מושג דתי. כן, אני יודע שהאמירה הזו עלולה לקומם. אז בואי נבדוק אותה.
 
כולנו יודעים שבעם ישראל העכשווי ישנם שני זרמים מרכזיים – דתי וחילוני. אך האם התמונה הזו נכונה? לא ממש. אילו הייתה הדת מרכיב מסוים בתוך המבנה היהודי הכללי, הרי שיש לנו באמת שני זרמים המרכיבים עם אחד. אפיק דתי ואפיק חילוני. אבל מה לעשות, והדת איננה מרכיב מסוים בתוך 'עם ישראל', מהסיבה הפשוטה שהדת היא זו שיצרה את 'עם ישראל'. הקביעה הזו דורשת מאמר בפני עצמו, אך אנסה לתמצת את הרעיון.
 
אנחנו קוראים לעצמנו 'יהודים' או 'עם ישראל', לא בגלל שרובנו מתגוררים  בשישים השנים האחרונות בחבל ארץ פצפון שבמרכז המזרח התיכון. גם לא בגלל שאנחנו צוחקים מבדיחות ישראליות או צופים בסרטים ישראליים. אפילו לא בגלל שרובנו דוברי עברית. אלא, משום שעם ישראל חי ונשם קרוב לארבעת אלפי שנה לפני שנולדה העברית המודרנית, ועם ישראל ידע פעם לצחוק גם מבדיחות באידיש, פולנית, צרפתית או ספרדית. מה שמייחד אותנו כעם הוא היותנו 'עם ישראל' התנכ"י, זה שחי פעם בארץ ישראל תחת שלטון יהודי–דתי שבמרכזו בית המקדש, זה שהלך ארבעים שנה במדבר, וקודם לכן יצא בהמוניו ממצרים. זה שנולד משלושה אבות – אברהם יצחק ויעקב, וכן הלאה. עם ישראל נולד מתוך דת. אברהם אבינו, האבא הראשון שלנו, היה הנברא הדתי הראשון. הוא הכיר את בוראו, והבורא הזה הבטיח לו שיוציא ממנו (מאברהם) עם. הבורא גם הבטיח לאברהם להעניק לעם הזה ארץ, ללוות אותו ולשמור עליו. וגם, דרש ממנו ומבניו אחריו שהעם הזה, שעתיד לצאת מחלציו, ישמור איתו על קשר, יקיים את מצוותיו ויהיה נאמן למקור ממנו נחצב.
 
אם יש למישהו גרסה או הסבר אחר, איך בדיוק הגענו הנה – אל העכשיו, כעם, בלי מקור דתי – קדימה, אני מרותק לשמוע. כעת ענת, חשוב שנבין. הדת היא לא רק נקודת התחלה יהודית, משום שאין לנו שום הסבר איך העם העתיק הזה צלח ארבעת אלפים שנות נדודים, כשברובן הוא מפוזר במאות תרבויות שונות, חבלי ארץ רחוקים, שפות זרות ועמים שונים, ובכל זאת, הגיע אל ההווה כשהוא עם הבולט בייחודיותו ובעקרונותיו. כה בולט, עד שגם היום האופי המאפיין הזה גורם לכל מיני אנשים לא טובים לרדוף אותו, לנסות להשמיד אותו ולהצר את צעדיו.
 
הוא אשר אמרנו, עם ישראל ודת ישראל הם חתיכה אחת. אם ויתרנו על המושג 'דת' מחקנו יחד עימה גם את ה'עם'. אני יודע שאנשים שלא כל כך חושבים, עלולים לומר 'יאללה, אבד הקלח על הדת, נסתדר לבד'. בינינו, זו אמירה הכי לא אחראית (– מבחינה חברתית, לאו דווקא דתית) משום שאין לנו תמונת מציאות, אפילו לא של אחוז אחד, כדי לבדוק את יכולת הישרדותו של 'עם ישראל' ללא דת. מאחורינו ארבעת אלפים שנות עם–דת, היהדות החילונית הממוסדת קיימת זמן אפסי של כמה עשרות שנים, וכבר כעת קשה מאוד לקבוע לאן נושב לנו הדור הבא, איך הוא ייראה, ומה הקשר שיהיה לו עם הארץ, עם העם ועם העקרונות שעוד היו יקרים לחילונים בני הדור הזה. אז מי יכול לקום ולקחת על כתפיו אחריות להתנער מהדת ולהבטיח שיהיה לנו בעוד מספר שנים עוד פירור אחד של 'עם', מי?
 
וכעת, נחזור לתחילת הדיון. שאלת השבת איננה שאלת דתית, משום שלמרות שהמושג הזה 'דתי' הדת איננה נכס של אנשים דתיים. הדת, ובעיקר השבת, הם נכס לאומי של 'עם ישראל', הנכס הזה אמור לעניין כל אדם שרואה את זהותו בתוך עם ישראל.
 
 ולנקודה הבאה.
 
כפייה דתית או ערבות הדדית?
 
את טוענת, בעצם, מדוע אנשים דתיים מנסים לכפות את שמירת השבת על הרחוב הכללי? תשובה לנקודה זו קיבלת באופן חלקי בקטע הקודם. השבת שייכת לכולנו. אך מדוע דווקא תחבורה ציבורית? תל–אביב מלאה ביהודים שאינם שומרי שבת והם מבחינתם נוסעים גם כך במכונית פרטית, תופסים טרמפים או עולים על מונית? למען הסדר הטוב, בואי נפריד את הנושא לשתי שאלות. ראשית, מדוע דווקא תחבורה ציבורית? שנית, מה אכפת לדתיים מה עושה השכן החילוני?
 
על ראשון ראשון.
 
ראשית, נכון מאוד! יהודי דתי כואב ומצטער על כל לחיצת דוושה חילונית בשבת. אבל לתחבורה ציבורית יש מקום מיוחד. התחבורה הציבורית כשמה כן היא, תחבורה המשרתת את ה'ציבור'. פגיעה ציבורית בקדושת השבת, חמורה הרבה יותר מפגיעה נקודתית של כל יחיד. שנית, כאנשים פרטיים יש לנו כל אחד את עולמו האישי, את הקשר המסויים עם הדת ואת האופן בו בחרנו לנהל את חיינו, זו המציאות. לכן, אף אדם לא יכול לשלול את זכות הבחירה מהאנשים סביבו. ואף אחד גם לא מתיימר לעשות זאת. מי שיודע על מעלתה של השבת ושומר עליה, אשריו. מי שעדיין אינו מודע לקדושתה, חבל. אך תחבורה ציבורית, זה כבר מרכיב לאומי הנוגע לכולנו. מכיוון שהציבוריות שלנו היא 'יהודית', ראוי שגם ההתנהלות הציבורית תהיה אם לא יהודית, לפחות לא אנטי יהודית.
 
ומכאן לשאלה שמציקה להרבה אנשים. 'מה, למען השם, איכפת לדתיים ממני?'
 
בעם ישראל יש מרכיב מיוחד מאוד, קוראים לו 'ערבות הדדית'. עם ישראל איננו רק סך מסוים של אנשים שבמקרה נולדו איכשהו מאותו סב זקן. עם ישראל זו מקשה אחת, בעלת נשמה ומהות אחת – זה היסוד החשוב ביותר באמונה שלנו. אנחנו עם אחד לא רק בגלל הדגל המשותף. אלא בעיקר בגלל המהות המשותפת.
 
בהקשר לכך ישנו משל מפורסם על ספינת נוסעים שנעה לאיטה בלב ים. ביום מן הימים החלו להישמע קולות ניסור מאחד החדרים. כשהקולות התעצמו והפכו למאיימים. נגשו למקום מספר נוסעים, נקשו על הדלת ונכנסו לתא. המחזה שנגלה לעיניהם העביר בהם צמרמורת. בעל התא עומד סמוך לקיר הספינה, בידיו מסור אדירים והוא מנסר במרץ את קרשי הקיר. "הלו, מטורף, מה אתה עושה שם?" שאלו. "מה שאתם רואים, מנסר חור בקיר' ענה האיש בשלווה מוחלטת. "השתגעת, חור בקיר. עוד רגע יפרצו הנה מים…" "ומה זה עניינכם, אני עושה זאת בתא שלי. שילמתי עליו את מחיר מלא. וכעת, פולשים עזי פנים, צאו מכאן והניחו לי להתנהג בתחומי הפרטי כהבנתי…"
 
ספינה בים היא משל נפלא למציאות החברתית שלנו. מצד אחד יש את רשות הפרט. כל אדם, גם מבחינה דתית, ראשי לנהל את חייו באופן עצמאי, לבחור את אורח חייו וסגנונו האישי. אדרבה, כך ראוי להיות. בנוסף, כפי שציינתי, אין לאף אדם יכולת לשלול מזולתו את זכות הבחירה.  אך עם זאת, אי אפשר להתכחש למציאות. אנחנו שרויים בספינת מציאות משותפת. ממש כפי שהתנהגות אישית מסוימת עלולה לפגוע באחרים, למרות שהיא נעשית בתחום הפרטי, כך גם מבחינה דתית – התנהגות של כל אחד מאיתנו משפיעה על גורלו של העם. הדת, כבר אמרנו, היא נכס משותף לכולנו, ההשלכות אף הן משותפות. לכן הציבור הדתי מתעניין תמיד גם במצבו של השכן החילוני. לא כהתערבות רק כערבות!
 
יתכן בהחלט שאנשים מסוימים עושים זאת באופן לא ראוי, וזה באמת לא בסדר. אנחנו מדברים ברמת העיקרון. כעת שימי לב למשפט הבא: דת לא יכולה להיות 'אישית', דת תהיה תמיד משותפת לכל העם. משום שדת מעצם מהותה אומרת אנטי אגואיזם. האמונה מחייבת אותנו להכיר בזולת. וממש כפי שמוטל על כל יהודי חיוב להתעניין במצבו הכלכלי והבריאותי של הזולת, לדאוג לרווחתו ולסייע ככל האפשר, כך ממש מחייבת האמונה להתעניין במצבו הרוחני. לא על מנת לחנך אותו, רק על מנת לעזור לו ולפעול יחד למען העקרונות החשובים לכולנו.
 
בין בילוי למנוחה
 
כעת נתייחס לנקודה המרכזית. מה משמעותה של המנוחה בשבת.
 
ענת, את שואלת בעצם מדוע לאסור בכלל את הנסיעה בשבת. בסופו של דבר, האיסור הזה מגביל את המנוחה, מצמצם את היכולת לבלות ומכביד על הציבור. הבעיה האמיתית שלנו היא ששכחנו בכלל מי בעצם העניק לנו את השבת. שימי לב! אדם מטבעו מאוהב במרדף אחרי הכסף. אנשים עובדים ועובדים ושוב עובדים ועובדים, וזו עובדה קיימת שגם החוק מתקשה להתמודד איתה. המציאות הזו יוצרת לחץ חברתי–כלכלי המונע גם מהאנשים השפויים במשק לחדול ולצמצם את עשיית הכסף לגבולות נורמאליים. מה לעשות.
 
אז את השבת לא יצרו בני אדם. משום שאף אחד מהם לא אוהב לעשות סטופ באמצע החיים וללכת לנוח. את השבת העניק לנו בורא עולם. וגם ציווה אותנו לשמור עליה. לכן חשוב מאוד שנדע גם מה הוא חושב על השבת, לא רק איך לנו מתאים לקחת אותה.
 
כשמדברים על לא לנסוע בשבת, או לכל הפחות, מניעת הפעלת קווים ציבוריים בשבת, כמו גם כל הימנעות ממלאכות בשבת, לא מדברים על מנוחה במובן הגופני בלבד. את הצורך הזה ניתן לספק טוב ויעיל יותר על כסא נוח בחוף הים. המנוחה בשבת, בראש ובראשונה, היא מצווה שהעניק לנו בורא עולם. במסגרת הזו לא נוכל להתעמק בה יותר מדי. רק נסביר מעט על קצה המזלג.
 
'ששת ימים תעשה מלאכתך' נאמר בפסוק 'ויום השביעי שבת להשם אלוקיך, לא תעשה בו כל מלאכה…' התורה מחלקת את זמן העולם לשניים. ששת ימים לעשיית מלאכה, לעבודה, לתעסוקה לעמל, ובקיצור לעצמך. בששת ימי החול האדם עובד ופועל בתחומו הפרטי, יוצר ומרוויח כסף, מתכנן ומקים, בקיצור עסוק בעצמו.
 
העיסוק בעצמנו מתיש, משום שאנחנו מוציאים כוחות רק כדי שיהיו לנו אמצעים להוציא עוד כוחות. אדם עובד על מנת להתפרנס. בכסף אותו הוא מרוויח הוא רוכש דברי מאכל וצרכים אחרים. מהאוכל הוא ניזון כדי שיהיה לו כוח, את הכוח הוא משקיע שוב בעבודה, שתביא לו כסף, שיהפוך לאוכל שיהפוך לאנרגיה שתושקע בעבודה שתביא לו כסף… סחרחורת? זה בדיוק המצב שלנו.
 
חיים ללא נקודת תכלית הם מעגל בזבוזים נעדר מטרה! 
 
את הנקודה הזו בדיוק ממלאת השבת. על השבת נאמר "תכלית מעשה שמים וארץ". השבת היא התכל'ס. אם כל השבוע אנחנו יוצרים ועושים, בשבת אנחנו משקיעים את המניות הללו.
 
אמונה היא התמסרות. המאמין מוסר את עצמו ואת גורלו בידי הבורא. הוא מניח את כל הווייתו בידי האמונה, זוהי מנוחה. אנחנו רגלים לקרוא לכל מיני פעילויות 'מנוחה' וזו טעות, משום שמנוחה איננה בילוי, מנוחה היא שיבה אל הקן, כמו שכתוב בפסוק העוסק בשיבת ישראל אל ארצם "אל המנוחה ואל הנחלה". מנוחה זה לחזור הביתה, ובמקרה שלנו, המנוחה היא החזרת כל הכוחות וההשקעות שלנו הביתה. הבית של כל יהודי היא אמונתו. ובשבת, במקום להשקיע כוחות, הוא עוצר, אוסף את עצמו ואת כוחותיו ומכניס את הכל בתוך האמונה.
 
לבלות זה כיף, אין ספק. אך לא לכך התכוונו כשהעניקו לנו את השבת, משום שמטרת מנוחת השבת עמוקה ונעלה הרבה יותר מבילוי או בידור. לכן שאלת הנגישות לאתרי בילוי בשבת איננה מעסיקה את מי שמעוניין לממש את מטרתה האמיתית של השבת. אם תרצי, הבילוי המענג באמת בחיים היא שבת במתכונת שמירה מלאה. אי אפשר להסביר זאת למי שלא ניסה. אין עונג מדהים יותר משמירת שבת. אין.
 
כדאי לנסות.
 
* * *
"בגובה העיניים" – יש לכם שאלות ונושאים שהייתם רוצים לדבר עליהם? שלחו אלינו – ilanit@breslev.co.il ודוד גבירצמן יענה לכם בגובה העיניים!