דור של רשעים

זהו דור של 'רשעים' – דור שבו אנשים
לא ישחקו ביחד רק כדי לשמח אחד
את השני, או מתוך תחושה שקרית של
מחויבות. לא. ההצגה של השקר והזיוף
נמאסה על כולם.
 
 
כמה חודשים אחורנית. זה היה ביום רביעי, בשיעור הבוקר אליו אני מצטרפת במקום מגוריי. הרב שמעביר את השיעור אינו 'ברסלבר' לכשעצמו, אבל איתו נסעתי לאומן בקיץ האחרון. הוא גם מקפיד להגיע לאומן בכל ראש השנה ויש לו הרבה כבוד לרבי נחמן מברסלב ולספריו. באותו בוקר, הוא דיבר על החסידות.
 
הוא סיפר על רבי אלימלך מליז'נסק ועל ספרו – נועם אלימלך. היה מעניין, חומר טוב, עד שהגיע לחלק בו אמר שישנן שלוש עבודות 'עיקריות' שיצאו מהחסידות: הנועם אלימלך שנחשב ספר ההוראות, או ספר 'הצדיקים', התניא, שנכתב על ידי רבי שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב"ד, וספרו מיועד לאנשים 'הבינוניים', וליקוטי מוהר"ן של רבי נחמן מברסלב, שמיועד לרשעים.
 
החיוך על הפנים קפא.
 
הרב לא הסביר, אלא המשיך עם הנושא המרכזי של השיעור. אבל אני, במשך שבועות רבים ואפילו חודשים, התהלכתי כמו חיה פצועה בכלוב, מנסה לברר למה בעצם התכוון הרב. אני מאוד אוהבת את הספר של רבי נחמן – ליקוטי מוהר"ן (המעט שאני מבינה, והחלק שהרב שלום ארוש מסביר בשיעוריו). אני מאוד אוהבת את חסידות ברסלב. ויום אחד, כך אני מקווה, אהיה ברסלברית אמיתית.
 
אבל האם זה אומר שאני 'אדם רשע'?
 
בכנות, לא הייתה לי תשובה, לכן "תייקיתי" את 'הסוגיה' במקום כשלהו בתוכי. בשבוע שעבר מישהי שלחה לי את פרשת השבוע של הרבנית ימימה מזרחי. הרבנית ימימה בדבריה פונה אל העולם הנשי בדרך המיוחדת לה: היא מצחיקה מאוד, היא עמוקה מאוד, והיא אמיתית מאוד, והיא מצטטת הרבה מאוד מדבריו של רבי נחמן.
 
באותו דף פרשה שקיבלתי, היא דיברה על כך שבימינו אנו חיים בדור של 'רשעים', או של 'הבן הרשע'. בליל הסדר, כמו שכולנו יודעים, סביב השולחן נמצאים ארבעה בנים ושואלים שאלות. אם תפתחו בזריזות את ההגדה, תגלו שהבן הרשע מקבל 'מנה' הגונה על היותו אדם כזה.
 
הבן הרשע יושב בשולחן ליל הסדר, בצד. הוא לא מרגיש חלק ממה שקורה סביבו. הוא שואל את האנשים סביבו למה ובשביל מה, לכל הרוחות, הם מטריחים את עצמם הלילה הזה, בליל הסדר?
 
זאת אומרת, חלק מכם נמצאים כאן עם בן/בת הזוג הלא יהודים, לחלק מכם יש את ההרגל המעצבן של להפריע במהלך סיפור ההגדה עם מלא תרעומות וקיטורים, על איך מישהו מהנוכחים יודע שכל זה באמת קרה וזו אל המצאה, חלק מכם נמצאים כאן רק בגלל שאמא הכריחה אתכם לבוא, וחלק ממהרים לסיים את קריאת ההגדה כדי להגיע לחלק של האוכל…
 
למה אתם בכלל טורחים להגיע לכאן? האם יש לכל זה משמעות בעיניכם?
 
על פי הרבנית ימימה, החסידות מלמדת שהבן הרשע הוא יהלום אמיתי אבל לא מעובד. הוא שואל הרבה שאלות לא הגונות ונעימות, זה נכון, אבל זה רק בגלל שהוא באמת רוצה תשובות. וברגע שהוא מקבל אותן, תגלו אדם שונה לגמרי – רציני, משולהב, שומר תורה ומצוות, יהודי שאף פעם לא פגשתם בחיים שלכם.
 
וזה גרם לי לחשוב.
 
בשבוע שעבר העברתי שיעור מתוך ספרו של הרב שלום ארוש – חינוך באהבה. הגענו לחלק שבו הרב אומר שאם הורה לא מקיים את המצוות בשמחה, הוא יכול לשכוח מכך שהילדים שלו ירצו לקחת חלק מאורח חייו כשיגדלו.
 
מי צריך את הדת שכל כך מכבידה ומדכאת ומאמללת ומשעממת, כשאנשים עושים 'כיף' שם בחוץ, הא?
 
שאלתי את הנשמות האמיצות והיקרות שהגיעו לשיעור: למה אנו מקיימות מצוות? מה באמת מניע אותנו בכל העניין הזה?
 
וקיבלתי רשימה ארוכה של תגובות: חלק מהן שומרות מצוות כי הן מפחדות מהחשבון שיגישו להן בשמים אחרי ה-120. חלק שומרות מצוות כדי 'להתאים' את עצמן לחברה ולמשפחה, חלק עושות את זה מתוך הרגל, חלק רואות בסגנון חיים תורני מעין פוליסת ביטוח שמימית, 'שלם עם כמה שבתות וקבל שידוך טוב או פרנסה טובה'… חלק מהן מקיימות את המצוות כדי להרגיש 'נעלות ונשגבות' כשיסתכלו על 'לא דתיים' מהגובה, חלק עושות זאת כי הן אידיאליסטיות וזה הדבר הכי נכון לעשות, וחלק עושות את זה בשביל השכר בעולם הזה ובעולם הבא.
 
אבל הרב שלום ארוש מלמד בספרו, שאף אחת מן הסיבות שהוזכרו בפסקה הקודמת לא יעודדו את הילדים שלנו לשמור ולקיים את התורה והמצוות. הדבר היחיד שיגרום להם לעשות זאת הוא שנשמח לעשות את רצון השם, רק בגלל שזה רצון השם.
 
הבנתי שהשאלות שלי נשמעו איומות כמו של הבן הרשע. והבנתי עוד משהו: הבן הרשע כבר עבר יותר מחצי הדרך בדרכו להיות ברסלבר.
 
הזמן עובר ואני מדברת עם עוד ועוד אנשים שיש להם בעיות של 'להתאים' את עצמם עם העולם הדתי שמסביבם. הם לא מסוגלים לסבול את הצביעות, הם לא יכולים לסבול את העמדת הפנים, הם לא יכולים לסבול את הדגש ששמים על להסתכל כל הזמן על החלק שבו צריך לשחק את החלק של להיות חלק מהחלק. הם פשוט לא מסוגלים לסבול את כל ההצגה הזאת.
 
הם יושבים אחד ליד השני (בשולחן של ליל הסדר, בעבודה, בלימודים, בשיעורי תורה…) ותוהים לעצמם: למה אנחנו עושים את זה? בשביל מי? הם מסתכלים על כל האנשים כשהם שאוחזים ביד שוב את המצה ועלי החסה, כי המארח מבקש מהם לעשות את זה הפעם 'כמו שצריך'. הם מקשיבים לכל הדיונים האינטלקטואליים על המושג 'המודרני' של עבדות, או לסיפורים על עיישה הקטנה מאפריקה שנמכרה לעבדות בליבריה, או לדברי התורה המדהימים על איך שמצרים הייתה המקום הצר והמצר של צמצום והגבלת הדעת, והלב שלהם אומר להם שהאנשים שמדברים על כל הרעיונות הנפלאים האלה שקועים בשעבוד רוחני יותר מאבותיהם במצרים.
 
למה אנחנו צריכים להתמודד עם החידון הזה כל יום? – הם רוצים לצרוח.
 
למה זה כל כך מטריד אותם?
 
כי מתחת לכל זה, הם באמת רוצים את האמת. הם רוצים תשובות אמיתיות לשאלות אמיתיות. הם רוצים קשר אמיתי עם המשפחה והחברים. הם רוצים קשר אמיתי עם אלוקים. הם באמת רוצים לדעת מה הם החיים ולמה אלוקים ברא אותם.
 
מתחת לכל זה, הם לא רשעים, הם מחפשים באמת את האמת.
 
זהו דור של 'רשעים' – זהו דור שבו אנשים לא ישחקו יחד רק כדי לשמח אחד את השני, או מתוך תחושה שקרית של מחויבות או כדי להימנע מניתוק קשרים.
 
אם זה לא 'אמיתי', אם זה באמת לא מדבר אליהם, הם פשוט לא ירצו את זה.
 
אבל זו גם הסיבה למה ליקוטי מוהר"ן הוא באמת ספר לרשעים – כי רבי נחמן מגלה לנו שם למה. הוא מסביר, בצורה ברורה ופשוטה, איך דברים עובדים, למה אנחנו חיים, למה דברים 'רעים' קורים לאנשים 'טובים', למה יש כל כך הרבה חוסר צדק, כאב, סבל וייסורים בעולם – הכל.
 
הוא אומר לנו מה אלוקים באמת מצפה מאיתנו, ואיך אנחנו באמת יכולים לעשות את זה ולתת לו את זה. הוא נותן לנו דרך בתוך כל הזיוף והשקר שסובבים אותנו, בתוך ההצגה, להגיע למקום בו נמצא את האמת, היופי והשלום הנצחיים.
 
ליקוטי מוהר"ן מוציא את העוקץ של כל השאלות הקשות מתוך התשובות האמיתיות שרבי נחמן נותן לנו שם. הוא מקהה את השיניים של הבן הרשע בדרך ששום דבר לא יכול לעשות זאת, ובמוקדם או במאוחר, הוא עומד להחזיר את כל הבנים והבנות 'הרשעים' לדרך הנכונה, קרוב לאלוקים.