משחקות מחבואים

'פוס, לא משחקים', הבטחתי
הבטחות, ניסיתי לשדל ולפתות,
דרשתי את שובה, אבל היא
נפקדת, נעלמה. 'זה לא עסק ככה,
אבא, תחזיר לי אותה'.
 
 
כבר הרבה זמן שאני מחפשת את השמחה בשבת. אני לא זוכרת בדיוק מתי היה זה ששיחקנו, היא ואני, במשחק הקבוע שלנו – מחבואים. אבל מאז, היא כנראה מצאה מחבוא ממש מוצלח כי אני לא מצליחה למצוא אותה. המשחק הזה נמשך בינינו מאז שהתחלתי לשמור אותה, אבל בדרך כלל הייתי מוצאת אותה לפרקים עד שהייתה מוצאת שוב מחבוא ממש מוצלח ונעלמת לי שוב. אבל עכשיו, כבר כמעט שהתייאשתי מלחפש אותה. קראתי לה שוב ושוב, הודעתי על 'פוס, לא משחקים', הבטחתי הבטחות, ניסיתי לשדל ולפתות, דרשתי את שובה, אבל היא נפקדת, נעלמה…
 
זה לא עסק ככה, אמרתי לאבא'לה שלי בשמים, תחזיר לי אותה לאלתר. אני צריכה אותה איתי, צמודה אם אפשר. אני צריכה שהיא תמלא אותי עד גדותיי, תחנוק אותי עד שלא אוכל לנשום. שתדגדג אותי, שתגרום לי לצוף ולעוף, להתגלגל ולהשתולל, להשפריץ ממנה לכל עבר עד שתצבע את הכל מסביב בצבעים זוהרים ופסטליים. עד שכל מי שיהיה ברדיוס של קילומטר, לפחות, ידבק בה בעל כורחו….
 
התפללתי שוב ושוב אבל היא עדיין נותרה על תקן נעדרת. כבר הבנתי את העובדה שלקדוש-ברוך-הוא יש זמנים משלו להיענות לתפילותיי, אבל הייתה לי הרגשה שאולי התפילה המסוימת הזאת לא יכולה להיענות מכיוון שמשהו חסר, משהו שאותו אני צריכה להשלים. זה כמו הבדיחה הידועה על אותו איש שקורע שערי שמים בתפילה כשהוא חוזר ומבקש לזכות בהגרלת הפיס. בא מלאך להשם יתברך ושואל אותו למה הוא לא עונה לתפילותיו? משיב לו אבא שבשמים – למה הוא לא ממלא את הטופס?….
 
אולי שכחתי למלא את הטופס… אבל איזה טופס צריך למלא? טופס 161 א' – השבת יתרת זכות שמחה בשבת? או אולי טופס תגמולים בשמחה של עובד-מעביד? זה בטח לא הטופס של פרישת השמחה לגמלאות בשבת…
 
חיטטתי בספרים ובגוגל, רציתי למצוא את הטופס המתאים. להפתעתי, מה שעלה בחכתי, שוב ושוב, הוא אותו מושג שבכלל לא היה 'שמחה' – נשמה יתרה. התרגזתי קלות. אני עמלה למצוא את השמחה וכל הזמן צצה לי הנשמה היתרה הזו. מה את רוצה ממני? מי את בכלל? חוצפנית שכמותך, נדחפת. לא אותך אני מחפשת, זוזי כבר…
 
אחרי שנרגעתי, החלטתי לבדוק את העניין של העקשנית ההיא שלא הרפתה ממני. אולי בכל זאת ייצא ממנה משהו, אולי יש לה איזה קשר לכל הסיפור.
 
עשינו הכרות. "שלום אני שרון, ומי את?", "אני נשמתך היתרה" היא ענתה. "מה זאת אומרת 'נשמתי היתרה'?!" התפלאתי, "יש לי עוד נשמה חוץ מזו שאני מכירה, הרגילה?", "כן ולא" היא ענתה. "אני מעין תוספת שמתקבלת בתנאים הנכונים להיווצרי". עכשיו כבר התבלבלתי. "את אומרת לי, שאם אני מתנהגת יפה אז אני מקבלת איזה פרס, שנוספת לי עוד נשמה???" אני כמעט נחנקת מהגילוי שנראה לי אבסורדי, והיא צוחקת קלות וממשיכה בקולה הרך, "בערב שבת בורא עולם מצ'פר אותך בתוספת של נשמה, זה אור גדול מאוד, ממש מתנה. אבל כדי לקבל את המתנה הזו את צריכה להיות מוכנה אליה, להתייחס ולהתנהג בצורה מסוימת, אחרת, היא פשוט נעשית מדוכאת ועצובה, ממש נגעלת וגם יכולה לפעמים אפילו לברוח". עכשיו כבר הסתקרנתי "איך בדיוק מתכוננים אליך? איפה אני מוצאת את חוברת ההדרכה שבאה איתך? והאם יש לך אחריות לשנה?" יריתי בה צרור של שאלות אחת אחרי השנייה, "ומה כל זה קשור לשמחה שנעלמה לי?"
 
הנשמה היתרה שלי חייכה בסבלנות למראה קוצר הרוח שהפגנתי כהרגלי. "דבר ראשון תהיי מודעת לקיומי, תחשבי עלי לפני שבת בבישולים, בהכנות, במקלחת… תהיי מוכנה לקבל אותי בזמן הדלקת הנרות ותתייחסי אלי בכבוד". מיד קפצתי לעברה, "מה זאת אומרת להתייחס אליך בכבוד? מה את קזבלן?". היא צחקה צחוק גדול ובין השתנקות אחת לשנייה ניסתה לענות לי ברצינות, "את צריכה להזין אותי כדי שאוכל להישאר ולהעניק לך מהשפע שלי".
 
"מה עכשיו את עציץ, צריך לשים לך דשן ולהשקות?" ניסיתי להתבדח איתה עוד קצת, רק כדי לשמוע את צחוקה השמימי.
 
"אפשר לומר שכמו צמח אני צריכה את הדשן שלי כדי לפרוח". "ומהו אותו הדשן?" שאלתי בציפייה. "אה, זה פשוט" היא השיבה, "כמו כל דבר חי אני צריכה אוכל". "אוכל?!" נדהמתי, "את נשמה, מה הקשר בינך ובין אוכל?". "האוכל בשלוש סעודות השבת הוא לא רק גשמי" היא הסבירה, "יש לו פן רוחני. אותו הפן נועד לשמש אותי".
 
נשמתי בהקלה, "אוכל אני יכולה לספק בקלות יחסית, ואני גם מספקת לך כמדומני. בכל זאת, אני עדיין לא מרגישה אותך". "נכון יקירתי, את לא מרגישה אותי כי אוכל זה לא מספיק. צריך גם שירים". 
 
טוב, עכשיו היא היממה אותי לגמרי הנשמה היתרה הזאת. נראה לי שהיא איבדה איזה בורג או משהו. "שירים? את רוצה שאשיר לך? מה את ילד קטן?". "כן אהובה" היא ממשיכה בסבלנות, "כמו ילד קטן את צריכה להאכיל אותי ולשיר לי שירים. אבל אני לא צריכה שירי ערש. אני צריכה שירי שבת". "אה, זה קל" עניתי לעומתה, "אני יודעת מלא שירי שבת וגם אוהבת לשיר אותם". "אז תשירי" היא אמרה, "גם כשלא בא לך או שזה נראה לך לא מתאים. תקפידי לשיר בשבילי".
 
"לשיר ולאכול וזה הכל? בזה נגמרו הוראות ההפעלה שלך?". "לא יקירתי, בשביל להרגיש אותי בשבת את צריכה להשתדל ללמוד ולקיים את כל הלכות השבת במלואן ולדבר רק דברי תורה, ולא דברי חולין". כבר התחלתי להבין לאן היא חותרת הנשמה היתרה הזו. "את צריכה להקפיד לשמור על בועת השבת שלך במלואה. ככל שהיא תישאר שלמה ובלי פרצות, כך אוכל לפרוח ולגדול". אך עדיין, הרגשתי שיש כאן פספוס. "ומה ייצא לי מכל ההשתדלות הזאת?" שאלתי אותה, מנסה כהרגלי להרוויח כבר בעולם הזה. "מעבר לזה שתראי ברכה גדולה בשאר ימות השבוע, תשיגי את מטרתך, קרי, תחזור לך השמחה" היא ענתה בפשטות ונעלמה.
 
"נשמה? נשמה יתרה? את שם? יו-הוווו?" חיפשתי אותה, קראתי לה, אבל כבר לא היה לה זכר. רק הד דבריה עוד הדהד בחלל החדר, נותנים לי תקווה לנצח במשחק המחבואים שלא נגמר, לזכות סוף סוף בעונג שבת אמיתי ובמציאתה של השמחה בשבת. ואולי, אם אצליח לשמור ולכבד את שבת המלכה עוד יותר, היא תאיר גם על שאר ימות השבוע בשמחה ובשפע של טוב אינסופי.
 
מלכתי – הנה אני לפניך, אני כבר מוכנה…