דברו אל הנשמה

אחת הדרכים לפתור בעיות עם מי
שמעצבן אותך, אצל אופרה ווינפרי,
היא לדבר אל הידיים. כן, עם הידיים!
ככה פותרים בעיות?! יש דרך אחרת,
רוצים לגלות?
 
 
בחזרה לימים בהם הייתי צופה מושבעת של המסך הקטן. והפעם, תוכנית האירוח של אופרה ווינפרי. אחד הדברים המצחיקים (שהצחיקו לפחות אותי) היה החלק בתוכנית בו אחד האורחים עבר תהליך של שיפור עצמי, ואחת הדרכים לעשות זאת הייתה… לדבר אל הידיים. אותו משתתף היה מרים ידיו לגובה הפנים כשהאצבעות מופרדות, ופשוט מדבר אליהן.
 
זאת הייתה גם דרך, אם כי מוזרה, לפתור בעיות בין אדם לחברו, כביכול, לא לדבר עם האדם עצמו אלא לאצבעות, וכך לפתור ריבים וויכוחים ישנים ומורכבים.
 
זה היה טיפשי. זה היה מצחיק. וזה היה עצוב. באמת.
 
הנה אנשים שלא רוצים לשמוע את האמת, שלא רוצים שיאמרו להם שום דבר, שהתשובה שלהם לבעיות היא להעמיד פנים שהאדם שמספר להם על הבעיות שלהם פתאום לא קיים.
 
זה היה לא אחר מאשר אחד התרגילים המוצלחים של היצר הרע. זה שבסופו של דבר מפיל חללים רבים וטובים בדרך.
 
הבוקר, אחת הבנות שלי אמרה שכואבת לה הבטן.
 
כאבי בטן נהגו לבקר אצלנו בבית לעיתים מאוד קרובות, כאבים שהוציאו אותי מדעתי. שעות על גבי שעות, קרוב לשנה, הקדשתי למאבק בכאבים האלה, ובסוף הגענו למסקנה שיש צורך בדיאטה – להוציא מהתפריט את כל מה שמורכב מקמח לבן ומוצרי חלב. חלב, כמו שאתם מבינים, היה האויב מספר אחד אצלנו בבית באותה תקופה.
 
לא פשוט, אבל עזר במידה מסוימת.
 
אולם לעיתים רחוקות הם כן היו מופיעים שוב במלוא הדרם, כאבי הבטן הללו. במיוחד בימים שהבנות צריכות ללכת לבית הספר, בימים שהן הרגישו לחוצות מעבודה שלא סיימו, שיעורי בית, מורה לא ידידותית, עניינים חברתיים – כל אלה יצרו כאבים שהופיעו בסופו של היום הקודם, מעין הכנה ליום הכואב.
 
הכאבים האלה לימדו אותי שהדאגות והלחצים של הבנות 'נבזיים' בדיוק כמו שוקולד חלב, רק שמהם הרבה יותר להיפטר.
 
התפללתי על זה. קיבלתי תובנה או שתיים. נרגעתי כשטיפלתי בעניין בחזית של האוכל. הקלתי עליהן עם עניין האצבע המאשימה שהופנתה כשאני אומרת, אם כי ברמיזה ברורה, שיפסיקו להילחץ מכל דבר בגלל שזה עושה להן כאבים וחולי, במיוחד בתקופה בה גיליתי הכי ברור שאפשר שהן המראות שלי ואני בעצמי עושה אותו דבר. ותודה לא-ל, הרבה כאבי בטן כאלה הפכו לנחלת העבר.
 
אבל לא כולם. היום, כשאחת הבנות שלי אמרה לי "אמא, כואבת לי הבטן", לקחתי נשימה עמוקה לפני שהגבתי, ולפני שאתקוף עם "נו, מה אכלת עכשיו?", ופשוט ביקשתי מאלוקים שיעזור לי.
 
"עזור לי, אלוקים, להיות שם בשביל הילדה שלי, במקום לצאת במתקפת שאלות וצעקות למה היא לא מרגישה טוב. עזור לי, אלוקים, לשים אותה ראשונה, ואותי ואת הדאגות שלי בגלל כאבי הבטן שלה מאחור. עזור לי, אלוקים, לדעת מה לומר לה"…
 
"ממה את מודאגת, חמודה?" שאלתי אותה.
 
היא חייכה אלי.
 
אז ביקשתי מאלוקים שייתן לי בבקשה כמה עצות, אולי רשימה קצרה של עם מה להתחיל לדבר איתה. "שיעורי בית?" (קצת…). "חברות?" (החיוך המצחיק חזר לפנים שלה). "חברה אחת במיוחד?" (הופ. שוב פעם אותה 'חברה'?).
 
ישבתי ליד הילדה שלי ושאלתי אותה אם היא באמת רוצה ללמוד לדבר עם הנשמה שלה, לגלות ולהבין אם אותה 'חברה' היא באמת חברה טובה בשבילה, או שכדאי לה להשקיע את האנרגיות בחברה אחרת, כזו שבאמת תחזיר לה אהבת חברות.
 
הילדה שלי כבר הבהירה לי מזמן שהיא לא בקטע של 'לדבר עם אלוקים' או כל מה שקשור לזה, אבל לדבר אל הנשמה? זה כבר משהו אחר.
 
ביקשתי ממנה לעצום עיניים ולשאול את עצמה אם החברה הזו היא חברה אמיתית, איך החברה הזו באמת גורמת לה להרגיש, ולחכות עד שהנשמה שלה תיתן לה את התשובה בראשה.
 
בפעם הראשונה, שום דבר לא קרה.
 
"נסי שוב" עודדתי אותה. "הנשמה שלך עדיין לא בוטחת בך, אבל תמשיכי לדבר איתה. את תקבלי תשובה". והתשובה עלתה מהר מאוד: "רעה!!!"
 
אבל אז, הבת שלי התבלבלה בגלל שמיד אחרי שהרגישה שהתשובה "רעה", היה מסר נוסף "טובה!".
 
אז מה התשובה הנכונה?
 
הסברתי לה שכאשר אנו מתרגלים לדבר עם הנשמה שלנו, נגלה שיש לה קול מאוד עדין, ובדרך כלל אנו מאפשרים לו לעלות ולדבר, במיוחד כשהיא מנסה לומר לנו דברים שאנחנו ממש לא רוצים לשמוע.
 
"נסי שוב", המשכתי לעודד.
 
הפעם התשובה הייתה ברורה: "התרחקי מהחברה הזו".
 
הבת שלי התרגשה כל כך מהבהירות הזו, היא דיברה עם הנשמה שלה על עוד בנות, לוודא מי מהן באמת גורמת לה להרגיש טוב, ומי לא.
 
והיא קיבלה תשובה. זה הצריך רק שלוש דקות לדבר עם הנשמה שלה, וראו איזה פלא – אין יותר כאבי בטן! נעלמו כלא היו. הענן הזה עזב אותה במנוחה, ולה הייתה הבהירות וההבנה לדעת מה לעשות במצבים שמלחיצים אותה כבר כמה חודשים.
 
לדבר עם הידיים, זה מתאים לתוכנית של אופרה ווינפרי. זה מתאים לעולם הפנטזיות. זה מאוד שטחי.
 
לדבר עם הנשמה זו אחת החוויות האדירות, העמוקות והאמיתיות שאדם חווה. וכל אחד מאיתנו יכול לעשות את זה, בכל זמן שהוא רוצה, בכל מצב, בכל מקום.