רוצים להיות או מכבים?

זה לא צריך להיות סיפור מהעבר אלא שלנו היום, של המכבים האמיצים של ימינו. אין צורך להתנצל בפני אף אחד. אנחנו כאן! אנחנו קיימים! עובדה.

5 דק' קריאה

נטלי קובן

פורסם בתאריך 08.12.12

חנוכה. זה זמן להתבוננות. זה זמן של אור, של תודה… זה הזמן שבו הכולסטרול של העם היהודי מרקיע לשחקים. במשך שמונה ימים אנחנו נהנים משפע של סופגניות, לביבות והרבה לטקעס. זה הזמן שבו נושאים קטנים תופסים את מרכז הבמה, וההיסטוריה של עמנו – כמו זה שמספר על המעטים מול הרבים – נאמרת בקול רם. זה הסיפור על המכבים של אז, וזה הסיפור של העם היהודי היום.
 
היום ראיתי כמה סרטוני הסברה שהוכנו במיוחד לציבור בישראל על חשיבות 15 השניות הראשונות מרגע שטיל או רקטה משוגרים מעזה, ועד שהם נופלים בשטחי ישראל. 15 שניות! בסרטון, עד כמה שזה נשמע צורם, שאלו שם אנשים את השאלה הבאה: את מי הייתם מצילים ב-15 שניות הללו? את אמא? הילד? הבעל? אחות?…. 15 שניות!
 
בימים של המכבים, גם אז היינו מעטים מול רבים. האשורים השתמשו בכלי מלחמה חזקים ומאוד קטלניים בניסיונם להשמיד את עם ישראל. בימינו אנו, הערבים משגרים טילים לשטחי ישראל, חלקם מ'תוצרת ביתית' וחלקם מיובאים ממדינות אויב שמסוגלים לגרום נזקים רבים כולל הרג של אנשים, כמו שראינו במבצע "עמוד ענן". הטילים האלה נשלחו לכאן כדי להזכיר לנו שכמו שאנו מסתכלים לשמים ורוצים לדעת אם יש עוד כמה טילים בדרך, אנחנו צריכים להסתכל לשמים ולבקש מבורא עולם שיעזור לנו, כי משם תבוא הישועה. ובדיוק כמו בזמן של המכבים, גם אנו מוצאים את עצמנו באותו מקום, באותה ארץ, רק שהפעם מדובר באויבים ונשקים אחרים. והמטרה? אותה מטרה – להשמיד להרוג ולאבד את כל עם ישראל (שלא יעלה בידם!). בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם!
 
לפעמים, כשאנחנו מנסים להתחקות אחרי אומות העולם, לפשוט מעלינו את בגדי המלכות שקיבלנו, ובמקומם ללבוש 'בגדי רחוב', אנו מקבלים כל מיני קריאות התעוררות (גם בדמות טילים) שמכריחים אותנו להתאחד ולנהוג כמו בניו של המלך – מלך מלכי המלכים, הקדוש-ברוך-הוא.
 
ובכן, מה אני? רוצה-להיות או מכבית? האם אני מנסה לדחוס את עצמי למשהו שאני לא? או שמא אני גאה להניף את דגל היהדות שלנו? כשהיהודים ניסו להתחקות אחרי תרבויות זרות, על כל השטחיות שבהן, קיבלנו תזכורת תמידית – זכרו מי אתם, בניו של בורא עולם, העם הנבחר!
 
אז מה, אנחנו רוצים-להיות או שאנחנו נשארים מכבים?
 
בראש חודש כסלו השנה, ארגון הטרור חמאס תפס את ההזדמנות להזכיר לנו, שוב, שלהיות יהודי לפני אלפי שנים ולהיות יהודי היום – זה לא דבר שהשתנה. מאז ראש חודש, ישראל שוב נאלצה להתמודד עם מטחי הטילים והרקטות ששוגרו מעזה על האוכלוסייה בישראל.
 
מזה שנים, לא נשמע קולה הצורם של אזעקת-אמת בחלל האוויר של תל אביב, העיר שכולנו, אבל כולנו, חשבנו 'שאי אפשר לגעת בה', עיר שלא נמצאת בדרך כלל בטווח של הטילים הללו.
 
בשבת אחרי ההתקפה הראשונה, טפחתי לעצמי על היותי אזרחית טובה, עקבתי אחרי הוראות פיקוד העורף והשארתי את הרדיו דולק על 'הגל השקט' (שמשדר רק במקרי חירום). הדלקתי את נרות השבת והתיישבתי לידם לשיחה מתוקה עם בורא עולם, אלא שכל כמה דקות רכבת המחשבות שלי הופרעה.
 
"צבע אדום! צבע אדום! טילים באשקלון…"
 
"צבע אדום! צבע אדום!… באר שבע…"
 
"צבע אדום! צבע אדום!… אשדוד…"
 
ניסיתי להתרכז, להתפלל על כל אותם אנשים שאת השבת הזאת יבלו בריצה למרחבים מוגנים, לממ"ד או למקלטים, עם אזעקות שיפרו את השקט של יום המנוחה שלנו. ניסיתי עוד פעם להתפלל, להתרכז במילים ו…
 
"צבע אדום! צבע אדום! ירושלים!"
 
המוח שלי פתאום קפא אי-שם במרחבי הגולגולת, בקושי יכולתי להזיז את הרגליים. ירושלים?!? לב המדינה שלנו, נשמת היהודים! ירושלים! ממתי טילים מגיעים לירושלים?! המחשבות עפו כמו ציפורים מסביב לראשי, ופתאום הכל התנקז למחשבה אחת: רגע אחד, אנחנו לא רחוקים! אנחנו נמצאים במרחק נסיעה של 15-20 דקות מירושלים.
 
רצתי למעלה, לאיפה שכל הילדים בבניין, כולל שלנו, משחקים. ואז, כמו הפכתי לתרנגולת מפוחדת, הודעתי לכל הנוכחים בדרמתיות שנראה לי שהשמים פשוט נופלים – בירושלים, השם ישמור.
 
מהומה קלה עד בינונית. גלגולי עיניים. ירושלים? זה לא יכול להיות!
 
אבל זה היה.
 
באותה שבת בחלל הבית נשמעה לעיתים קרובות מאוד אזעקת "צבע אדום" בגל השקט, ובכל פעם הלב שלנו צנח בקרבנו כשחיכינו לשמוע איזו עיר הייתה הפעם על הכוונת. בערב שבת נוספו גם קולות מנועי מטוסי הקרב שעברו מעל הישוב שלנו. באותו לילה, ולאורך כל השבת, האזעקה לא פסקה, והקול, הצורם משהו, הודיע איזו עיר הותקפה. קיבלנו תזכורת תמידית שיש שם אנשים שרוצים להרוס ולהשמיד אותנו רק בגלל שאנחנו קיימים. הם רואים את המכבים איתנו ופשוט לא יכולים לסבול את זה.
 
מאוחר יותר באותו שבוע המשפחה שלנו החליטה לצאת לטיול קטן, לנשום אוויר, באיקאה שנמצאת בראשון לציון. אחרי הכל, החיים ממשיכים, לא? אז העמסנו את עצמנו על הרכב ונסענו לראשון. אחרי כמה שעות במרכז הקניות הגדול הזה, נבלעתי במערבולת שקוראים לה איקאה. כל כך קל לשכוח שמחוץ לפלנטת הגשמיות המעוצבת הזו, בתוך כל הדברים היפים והמתאימים להפליא, מתנהלת  מלחמה ממש לא רחוק מאיתנו. אבל לבורא עולם יש את הדרכים שלו לשלוח לנו תזכורות 'קטנות'…
 
בין כל השטיחים והמצעים המעוצבים נשמעה קריאה ברמקול. ופתאום, כולם החלו ללכת בקצב מהיר לכיוון היציאה. גם אני רצתי, מבחינה שכלית כמובן, בין הפריטים העתיקים לאלה החדשים, וחשבתי לעצמי שזה קצת מוזר מה שקורה כאן, אבל אולי הם הודיעו שעומדים לסגור?! (אני לא כל כך מבינה עברית) למרות שבשטח לא הייתה שום עדות לזה. ואז חשבתי לעצמי, אולי זאת בעצם הכרזה על מבצע שזה עתה קורה בחנות וכולם פשוט רצים להשיג את הפריט שבמבצע? אבל כשבתי עמדה מולי כשהיא מתנשפת, בועת המבצע התפוצצה לי בפנים כשברקע שמעתי אותה אומרת: "אנחנו צריכות ללכת לממ"ד".
 
אנשי הצוות הנחמדים של איקאה,  עם החולצות הצהובות של חברת פולו, עזרו לנו להגיע לממ"ד כשהם מרגיעים את הקונים. המראה היה קצת סוריאליסטי. כולנו עמדנו שם, ממלמלים בשקט. ביחד. הסתכלתי על כל הנוכחים – יהודים מכל הסוגים 'שהוכרחו' להתאחד בגלל טילים שעפים שם בחוץ. עיניי נעצרו על אחת הקונות מהמגזר הערבי, וחשבתי לעצמי עד כמה שהמצב הזה אירוני. איך יכול להיות שהיא מרגישה כל כך בטוחה בחדר מלא יהודים, מאילו סיבות שלא יהיו, כי אם זה היה ההיפך אי אפשר לומר בלב שלם שאי-מי מאיתנו היה מרגיש כך. אבל זה רק בגלל שאנחנו מכבים, והתכונות שטבועות בנו – ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים – הן שמבדילות אותנו משאר העמים.
 
לפתע, הרגשנו רעידות. "מה זה היה?" שאלתי בפחד את הבת שלי.
 
"הם בטח סוגרים את הדלת" היא אמרה לי.
 
אחרי כמה דקות יכולנו לצאת החוצה וכולם חזרו לקניות כאילו כלום לא קרה. לצערנו, הרעידות היו בגלל טיל שנפל לא רחוק. הנה, רק תזכורת 'קטנה' למקרה ששכחתי שאני יהודיה, שהעולם ימשיך להזכיר לי כדי שלא אשכח זאת לעולם.
 
אז – האם אנחנו רוצים-להיות? האם אנחנו כל כך עסוקים בלהיות מה שאנחנו לא? האם אנו מתפשרים על עמוד התווך שלנו – על המהות הכי אמיתית שלנו תמורת השטחיות שאנו סוגדים לה? האם אנחנו כל כך עסוקים בלקנות לנשמות שלנו דברים מתרבויות זרות, דברים שמשתלטים על הלב שלנו ולא מרפים? האם אנו מוכנים למכור את הארץ שלנו במחיר זול כל כך ולו רק כדי להיראות טוב בעיני העולם, שממילא לעולם לא יקבל אותנו? מה המכבים היו עושים? המאבק שלהם היה להישאר מי שהם – יהודים, אנשים שמקדישים את עצמם ואת חייהם לבורא עולם, לתורתו ולאדמתו. ולא משנה באיזה מחיר. ועכשיו, כשאנחנו מוצאים את עצמנו בתסריט מאוד דומה – במה נבחר?
 
המסרים היום, כמו שכולנו רואים, כבר לא עדינים. איבדנו את החזון והרצון להישאר דבקים, בצורה יציבה, בכל מה שהיה יקר לנו לאורך כל הדורות. אנשים חיים בבועה. האנטישמיות גואה. תראו מה קורה בעולם. צריך יותר מזה? אז – האם אנחנו מכבים, או שתמיד נישאר רוצים-להיות?
 
אף פעם לא אשכח את התגובה של נהג המונית שהסיע אותנו באותו יום, כששמע שעזבנו את ארצות הברית ועלינו לגור בארץ ישראל. הוא התמלא בגאווה! כשעצרנו, הוא הסתובב אלי ואמר: "כשיהודים עולים לארץ ישראל מאמריקה זה באמת דבר מיוחד. באתם בגלל שרציתם! לא בגלל שברחתם".
 
וזה היה לפני שבע שנים.
 
בורא עולם רוצה שנתאחד בדיוק כמו בזמן של המכבים, שנישא את הלפיד של המסורת היקרה שלנו בגאווה. אנחנו לא צריכים להתנצל בפני העולם שאנחנו קיימים. אנחנו צריכים לאמץ את הזהות היהודית שלנו בשמחה, את הארץ שלנו באהבה, ואחד את השני הכי חזק שאפשר.
 
זה לא צריך להיות סיפור מהעבר, זה יכול להיות הסיפור שלנו היום, של המכבים האמיצים של ימינו. שלנו, עם ישראל.

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

של צוות האתר

הוספת תגובה

הכתבה הבאה

בחודש כסלו נעשו ניסים ונפלאות לעם ישראל שהם בבחינת האמונה התמימה והפשוטה, ניסים מעל הטבע – כך בימים ההם גם בזמן הזה. מה שהיה דאז גם יורד כיום!

Featured Products