כמה מילים על הגה ובלמים

נהגים מייחסים חשיבות לדוושת הגז,
לתיבת ההילוכים ולכל הצעצועים
המפנקים שמסביב. אבל ברגע האמת,
רק ההגה והבלמים מונעים אסון. ככה
זה גם בחיים מחוץ לקופסה עם הגלגלים.
 
 
משפט חכם שאמר לי פעם המורה לנהיגה מלווה אותי עד היום בהזדמנויות רבות על הכביש. זה היה בערך ככה: "באוטו יש הרבה אביזרים חשובים, חלקם גם חיוניים, אבל אל תתבלבל, הכי חשוב לדאוג למצבם התקין של ההגה והבלמים". קצת מאכזב אבל נכון לגמרי. נהגים, במיוחד אלו שחובבים את האספלט מהצד החוויתי, מייחסים חשיבות לדוושת הגז, לתיבת ההילוכים וכמובן לכל הצעצועים המפנקים שמסביב. אבל מה שחשוב וחיוני באמת זו מערכת היגוי ובלימה כשירה. למה? משום שבכל מצב שלא יקרה, רק הגה ובלמים ימנעו בעזרת השם אסון.
 
בחיים כמו בחיים, לא פחות מזה. אנשים מייחסים חשיבות להצלחה, לעוצמות, לנכסים ולהון. הרבה פחות תשומת לב מוקדשת לתחום האיפוק. אתה יכול לראות אנשים שמגדירים את עצמם 'גברים' ואינם מסוגלים לסתום את הפה בויכוח מטופש שצולל בבת אחת לתהומות של ביב שופכין. מה זה אומר? המון! זה אומר, למשל, שדוושת הגז בגוף שלנו נוחה הרבה יותר להפעלה מאשר זו של הבלמים. זה אומר שאיפוק קטן קשה יותר מריצת מרתון.
 
האיפוק קשה בעיקר בשל השאלה שמלווה אותו. מדוע בעצם שיתאפק?
 
אז זהו, שכל היהדות מבוססת על התשובה לשאלה הזו. אתה הולך בגינה הפרטית שלך, רואה עץ פרי, ועל הענף מתנודד מעדנות פרי נהדר, תאווה לעיניים. הכי מתבקש בעולם שתקטוף לך ותאכל בהנאה. אך התורה אומרת עצור! עברו עליו כבר שנות הערלה? אם כן, בבקשה. אם לא, נא להמתין. הלכות ערלה ונטע רבעי, כלומר ההלכות המגבילות את זמן אכילת הפרי הן משל להסתכלות רחבה על כל העולם הזה והנאותיו.
 
כבני אדם בעלי חמישה חושים פעילים אנחנו מוקפים בעולם ססגוני ומושך. הרבה דברים קורצים לנו, מתבקש כאילו מאליו שנהנה מהם. אולם לא כל דבר מותר וכדאי לנו לאכול. כל אדם נדרש לעיתים להתאפק ולוותר על הנאה. אם זו הבריאות או המשקל או כל סיבה אחרת, הוא יאלץ לחשוב מה עדיף – טעים או בריא? חיים שפויים או כיף פרוע ומזיק? על פי רוב, מי שלא מסוגל להתאפק גם לא מסוגל לחשוב בהיגיון, הוא ייגרר אחרי הטעם והאינסטינקטים וזהו. אז איך רוכשים יכולת איפוק?
 
כדי להצליח להתאפק חשוב מאוד שנבין מעט יותר את המציאות, הפיתויים וההגבלות. כבר אמרנו שהעולם מלא בדברים נחמדים אך לא תמיד מומלצים. תפישה רדודה של המציאות מציירת לנו איפוק כויתור, וויתור כהפסד. ולא כל אחד מוכן להפסיד דברים נחמדים. האם איפוק קשור בהכרח בלהפסיד? בואו נראה: מן הסתם, יצא לכם פעם להביא הביתה מהשוק אשכול בננות מרשים. כזה שמתחשק לבלוע ברגע. אתם מניחים את הבננות על השיש במטבח שיבשילו, ואז זה מתחיל. 'אמא, אבא, אפשר בננה?'
 
'הן עוד לא הבשילו'.
'אבל אני רוצה…'
'לא חמודי, זה בוסר, אנחנו מחכים בסבלנות'.
'אבל אמא, אני ר – ו –צ – ה…'
 
ילד קטן רואה מול העיניים טעים וכיף, זהו. כאן נסגר מבחינתו האופק. הוא לא מסוגל לקבל את הצורך להמתין להבשלה. מבחינתו, לוותר עכשיו זה להפסיד. אדם מבוגר מסוגל להבין שפרי אמור להיות בשל וראוי למאכל, ולא כל מה שנראה כלפי חוץ מושך ראוי באמת לאכילה והנאה. במקרה כזה הוא מוכן להתאפק.
 
רבי נתן מברסלב מציג את הדוגמה הזו כבסיס ההבנה של כל התשוקות והתאוות בעולם הזה. הוא אומר שכל תאווה או חמדה שנאסרה עלינו על ידי התורה, היא בעצם פרי בוסר. 'אסור' זה כמו 'קשור', כלומר ההנאה הזו שאנחנו כל כך מעוניינים בה שייכת לנו, רק שעכשיו היא עדיין בוסר. בוסר רוחני. אם נאכל אותה עכשיו זה יזיק לנו באופן כלשהו. גם לא נוכל ליהנות באמת. מומלץ להמתין, יום יבוא, או בעולם הזה או לעתיד, ונהנה ממנה בשלמות וללא תופעות לוואי בלתי נעימות.
 
עכשיו האיפוק מקבל מבחינתו הבנה שונה לגמרי. אין כאן דרישה לויתור או הפסד. יש כאן עובדה פשוטה: הדבר שאתה כל כך רוצה עדיין לא בשל, נא להמתין. לטובתך.
 
בבחינה מסוימת העולם הזה כולו נחשב בוסרי, לעומת העולם הבא והעתיד לבוא. זאת, משום שהמציאות כולה כעת היא רק הכנה לדבר האמיתי שעוד יתגשם בעתיד. כל מה שאנחנו רואים וחשים שייך עדיין לתקופת ההכשרה וההבשלה, לכן במציאות של היום הדרישה העיקרית מאיתנו היא להתאפק. לא בגלל שהיהדות דוגלת בהתנזרות. בכלל לא! להיפך, היא יוצרת חיבור תמידי בין הנשמה לגוף ובין האדם לעולם הזה. ודווקא מסיבה זו מבקשת מאיתנו התורה הקדושה להתאזר בסבלנות כדי להניח למציאות להגיע אל שלב ההבשלה, שם הכל יהיה ראוי ומוכן לאכילה בריאה.
 
מה שחשוב, בעיקר לגבי ההתמודדות שלנו, זה לזכור: שכל דבר נחמד ונעים או מושך ומתחשק – אך אסור או בלתי מומלץ מכל סיבה שהיא – הוא בעצם דבר טוב אך בלתי מוכן. בדיוק כמו תבשיל שמריח נפלא אך עדיין לא סיים את תהליך הבישול. אם נפרש כך את התשוקות שלנו יהיה לנו קל ומתחבר הרבה יותר להתאפק.
 
לוותר, זה להניח למה שמגיע לך לבוא אליך באופן המושלם ביותר. זה בדיוק העניין של סימו. תשמעו סיפור:
 
סימו הוא יהודי גדול, כלומר מימדיו גדולים והיקפיו רחבים, אבל בתוך התפאורה הבלתי מצטנעת הזו שוכן באמת ובתמים לב יהודי ענק, ופועם בעוז. כמו כל מושבניק טוב שסבא שלו הגיע מקזבלנקה וסבתא מפאס, גם סימו ידע מה זה כבש ואיך עושים ממנו – אחרי שחיטה כדת ובהידור כמובן – מעדן. את הביצועים הקולינאריים שלו אהב סימו מיודענו להפגין בדונם וחצי שמאחורי הבית שלו. שם הוא הציב את אביזרי המנגל ושמר עליהם מכל משמר. לשם גם נקבצו ובאו עשרות הידידים מפה ומשם בכל הזדמנות שרק תעלה על הדעת. סימו מעולם לא אכזב את החבר'ה, לא בכמות ובודאי שלא באיכות. אין על הסטייקים של סימו, נקודה. ואם ז'וז'ו קבע כך אחרי חצי בקבוק של 'מחיה' בהילולה של סבא רבה שלו זכרונו לחיי העולם הבא – מי יעז לומר אחרת. החצר של סימו גדולה והלב שלו עוד יותר, הילולות מתקיימות שם על תקן שבועי, ובין לבין מתקיימים אירועים נוספים.
 
בתשעה באב, ככה בתחילת היום, עלה סימו על רעיון חזק. הוא שאל את עצמו למה בעצם היום בלילה, אחרי צאת הכוכבים לכל הדעות והשיטות, שלא נשחט איזה כבש ונמנגל אותו לכבוד צאת הצום. וממחשבה למעשה. טלפון אחד לאיציק וכבש בן שנתו טרי וטוב שנשחט מבעוד יום, כבר עשה את דרכו לעבר הדונם וחצי שמאחורי הבית. סימו הפשיל שרוולים והופ, עשה את מה שהוא יודע לעשות. בשעות אחר הצהריים של תשעה באב הסתלסל לו עמוד עשן מעל המנגל וחתיכות סטייק צמיגי ונוטף שומן התאבכו בעשן הפחמים. סימו בלע את הרוק ולא העיז אפילו לקחת טעימה של ניסיון. תשעה באב זה תשעה באב, אין חכמות.
 
אחרי תפילת ערבית הכל היה מוכן. סימו הרגיש כמו חתן. ואז הגיע הטלפון מצחי. סימו ברוחב לב הזמין את צחי לבוא כמה שיותר מהר. לצחי משום מה משהו נראה קצת לא בסדר. זכור לו, לא יודע מאיפה, שיש אולי בעיה עם בשר או יין במוצאי תשעה באב, הוא יתקשר לרב שלו לברר. חמש דקות אחרי כן, מתקשר צחי ומודיע באופן חד משמעי, "תשמע סימו, הרב אמר אסור. אין מה לעשות. אסור בשר ויין עד מחר בצהרים. מה לעשות אחי… זה מה יש…"
 
סימו חשב שהשמים נופלים עליו. רעידת אדמה, מלחמת עולם, אסון. למה הוא נזכר בדיוק עכשיו, צחי, שיהיה בריא, למה? בלב של סימו התחוללה בדקות הבאות מלחמה איומה. להתאפק, לא להתאפק. לאכול, לא לאכול. אחרי עשר דקות, הרים סימו שתי עיניים לשמים ואמר: "אבא שלי, רק אתה יודע מה זה בשבילי לוותר עכשיו על המנגל. רק אתה יודע, בשבילך אבא, אני מתאפק… רק שתיתן לי כוח…"