כל מה שמיותר

דור רווי מותרות, זה סימן ההיכר שלנו. וזה לא מתחיל בעיניים הגדולות שלנו, זה מסתיים בהן. כך התפתחה מדיניות ה'קודם קונים ואחר כך חושבים'. אז מה היה לנו שם?

4 דק' קריאה

דוד גבירצמן

פורסם בתאריך 17.03.21

דור רווי מותרות, זה סימן ההיכר
שלנו. וזה לא מתחיל בעיניים הגדולות
שלנו, זה מסתיים בהן. כך התפתחה
מדיניות ה'קודם קונים ואחר כך חושבים'.
אז מה היה לנו שם?
 
 
בשבוע שעבר בעיצומה של נסיעה לילית ארוכה מעיר לעיר נאלצתי, כמו רבים וטובים מאוחזי ההגה, לעצור באחת מתחנות הדלק ולא כדי להרוות את צימאונו של המנוע, אלא רק כדי לחסוך בסיכוני עייפות. משאלתי היחידה הייתה פחית פשוטה המכילה משקה אנרגיה שיצרניו מבטיחים ללוגם המאושר שעות נוספות של ערנות על הכביש. מה לא עושים בשביל הבטיחות. בחרתי, וניגשתי לשלם. התורן המנומנם התעורר לחיים והתפתח דיאלוג קצר.
 
"גבר, קח שלוש כאלו רק בשתים-עשרה ש"ח".
"לא תודה אני צריך רק אחת לדרך".
"אוקי, תן לי תשעה שקלים".
"אמרת לי שלוש בשתים-עשרה…?!"
"נכון, אבל על אחת אתה משלם תשע…"
 
במילים אחרות, לא קנית – נקנסת. לשלם על 250 מ"ל תשעה שקלים זה כמו לזרוק לפח מטבע של חמש שקל. לרכוש שלוש במחיר של אחת וחצי זו מציאה. וכך, תחת איומי מבצע מצאתי את עצמי סוחב לרכבי שקית עמוסה בשלוש פחיות, שיהיה.
 
זו מדיניות רווחת בתחומים רבים. דוחפים לנו. רק נדמה לנו שאנחנו הרוכשים, אך למעשה צוות נרחב של שועלי שיווק ממולחים אחראים ישירים לרוב הרכישות שלנו. אנחנו אחראים רק על בחירת עגלת הקניות מחוץ למרכול ועל התשלום בסוף הערב, כל השאר מתרחש ממילא וללא כל שליטה מרגע שנכנסו למרכז קניות. הבעיה הגדולה באמת זו המציאות הזו שאנחנו הבוחרים, כביכול, מתנהלים מתוך חוסר ברירה ואובדן כוח הבחירה. המציאות הזו מאפיינת תחומים רבים בחיינו. אנחנו מובלים, לא מובילים.
 
היכן נעוץ שורש הבעיה? לכאורה, במיותר.
 
הדור שלנו רווי מותרות. זה סימן ההיכר. תשאלו אנשים מהדור הקודם, לא הרבה אחורה, רק לפני שלושים-ארבעים שנה. ההורים שלנו מספרים על קניות במכולת שהסתכמו בלא יותר משקית אחת. לחם, מלפפון ועגבנייה, ועוד כמה מוצרי יסוד. והם לא היו מורעבים. היום אנשים נגררים בקושי מאחורי קרונות ענק עמוסים ברכישות סיטונאיות, וכל זה בקנייה שבועית! מה יש שם בתוך העגלות האדירות הללו? הכל, חוץ ממה שבאמת צריך. זה לא מתחיל בעיניים הגדולות שלנו, זה מסתיים בהן. ההתחלה היא במדיניות המכירה. בהיצע. השפע משגע אותנו.
 
שפע כשלעצמו אינו דבר שלילי, הבעיה היא המיותר. הדור שלנו משופע בדברים מיותרים. כלומר, מוצרים שאינם תורמים מאומה לבריאות, לאושר, להצלחה או לכל מטרה ראויה אחרת. אלו מוצרי מותרות שנועדו רק ליצור את הצורך לרכוש, שנולד מתוך איזו תחושת חוסר עמוקה יותר. יציאה לקניות הייתה בעבר מטלה, היום זו הפך למעין בילוי מועדף. תרפיה בעזרת הארנק. מה שרע בכך, זה לא רק הבזבוז, אלא בעיקר העמסת יתר. אנחנו מעמיסים על עצמנו כל כך הרבה דברים מיותרים, אז מה הפלא שאנחנו כורעים תחת הנטל?…
 
בחזרה לקיוסק ולשלושת פחיות האנרגיה.
 
שאלתי חבר עקשן ועקרוני במיוחד, מה היה עושה מול הצעה מקוממת שכזו. הוא היה נחרץ: "בשום אופן לא הייתי קונה. הייתי משלם תשעה שקלים על פחית אחת וזהו…". יש בעולם עקרונות, אבל עכשיו בואו נחשוב מעט.
 
לרכוש פחית בתשעה שקלים זה בזבוז מרגיז. 'להרוויח' שלוש במחיר אחת וחצי זה מדהים. בקיצור מוכרים לנו בשיטת המקל והגזר. טוב, אבל מה ההחלטה העדיפה יותר מבחינת הצרכן? ידידי העקרוני טוען שהוויתור על המבצע משתלם. "אחרי הכל, תשע זה לא שתים-עשרה". מה שנכון נכון. ובכל זאת…
 
אני סבור שיש בהחלט היגיון שפוי בהתעקשות על פחית בלי מבצע, גם אם ההקרבה כואבת. אבל לא בגלל חיסכון של שלושה שקלים. רק בגלל החיסכון של שתי פחיות. שימו לב: כשמדברים על חיסכון, אנחנו נוטים לייחס את המונח דווקא לתחום הכסף. אם נצליח לדחוף כמה שיותר רכישות לסכום כסף כלשהו, הרווחנו. טעות! את הטעות הזו מנסים למכור לנו בכל דרך ואנחנו קונים אותה בכמויות. אם רכשנו כמות מוגזמת של מוצר בלתי שימושי במחיר אפסי, האפס כאן הוא יחסי. המחיר נמוך לעומת הכמות, אך גבוה מאוד ביחס להוצאה שלנו, שבמקרה הזה הייתה לגמרי מיותרת. מה עושים המשווקים? פשוט מאוד, מרגילים אותנו לצריכת מותרות, משכנעים אותנו שכך אנחנו אמורים לרכוש, ואז קל יותר למכור לנו מבצעים והנחות על כל מה שלא בשימוש ואין בו צורך.
 
הצרה הגדולה שבהסתגלות למותרות היא לא ההוצאה הגדולה יותר, אלא רק העובדה שאנחנו צורכים מעבר לצורך. בזבוז זה לא רק בנוגע להוצאות – גם הכנסות מיותרות הן בזבוז חמור. המדיניות הזו של קודם כל לקנות ואחר כך לחשוב למה, זה חורבן, מכיוון שאז אנחנו מסתגלים לחיי זלזול. השפע הופך אותנו לצרכנית הכנועים לתכתיבי השוק ולהעדפות המוכר. והכל מתחיל בסלחנות למיותר. אנחנו קונים דבר מיותר, והופכים בכך למחסן מותרות על כל המשתמע מכך.
 
מה גרוע כל כך במיותר?
 
הרבה דברים. בראש ובראשונה, הבלגאן. מותרות יוצרים בלבול וספקות. תראו איך אנשים נראים היום במסע קניות. רחמנות, משוטטים הלוך ושוב מול מדפים עמוסים כעכברי מעבדה מבולבלים. השפע מטעה אותנו, מונע מלגשת ישר ולעניין אל הדבר שאנו מחפשים באמת. קניות זה משל. בחיים זה פוגע בנו בתחומים נוספים וחיוניים יותר. צעיר בן זמננו ניגש ללימודים גבוהים מתוך דילמה שמקורה בשפע הצעות לימוד, רובן לא ממש קשורות לשוק העבודה או לתחום התעניינות מועיל דווקא. הרפואה מתקדמת ומציעה מגוון עצום של דרכי ריפוי וטיפול בכל בעיה אפשרית. התפריט שלנו מכיל את כל סוגי המזון והרגלי האכילה מהודו ועד כוש. האם התופעה הזו רעה? אי אפשר לומר כך. זו תופעה מעורבת טוב ורע. שפע זה נפלא, רק בתנאי שנדע איך לעמוד מולו מבלי להישטף במבול.
 
הדברים הללו נוגעים גם להיצע הרוחני. הספרות התורנית, העלונים, המידע הרוחני, הדיבורים – יש היום בשפע. זה נפלא, אשרינו! הבעיה, שאנחנו האנשים הקטנים עומדים לפעמים מול שפע הידע הזה ולא ממש יודעים איך להחליט מה נוגע וחשוב לנו היום. מה נכון לגבינו ואיך. ההיצע הזה מביא אותנו לפעמים לבלבול. מה עושים?
 
לעבור דירה ולחיות במקום כלשהו בעבר הנוסטלגי לא בא בחשבון. אם זו המציאות, אלו הם החיים וזהו רצון הבורא. אך עלינו מוטל לפתח את הטעם האנין שיזהה בכל דבר את הנוגע אלינו ואת החשוב באמת. בגוף האנושי פועלים מספר מנגנונים מופלאים שתפקידים לקלוט את החומרים הנכונים והמועילים ולפלוט את המיותר. פעולה תקינה של מנגנונים אלו חיונית ברמה קריטית לקיומו של גוף בריא. אנחנו זקוקים למערכת שכזו גם פנימה יותר, בנפש. לא כל מילה ששמענו אמורה להיכנס למחזור הדם שלנו. לא כל מוצר המונח על המדף אמור להיכנס לתפריט. אפילו לא כל ממתק שחדר הביתה בחסות משלוח מנות חייב להידחף לפה.
 
את היכולת המיוחדת הזו מפתחים עם הזמן, אם נשתדל תמיד לשאול את עצמנו – מה אני מחפש בעצם? זהו, שאלה אחת, אבל בצורה אמיתית וישירה. אדם הממוקד בחיפוש פתרונות לבעיות אמיתיות לא יבזבז זמן וכסף על דברים מיותרים. ככל שהחיים יקבלו אצלנו מקום של כבוד, מתוך הבנה שאנחנו כאן כדי להיבנות ולהיתקן – כך נפתח את כושר הזיהוי המדויק שיכוון אותנו בכל מצב אל הדבר הנכון והמתאים לנו. המנגנון המופלא הזה יחסוך לנו המון עגמות נפש, כאבי בטן ומקום.
 
כלי נוסף חשוב לאין ערוך הוא ההתבודדות. רבי נחמן מברסלב מתאר את ההתבודדות כתהליך של משפט פנימי-עצמי. אתה שופט ובוחן את הבלגאן שהצטבר אצלך במשך היום, אם יש מיותר, לא נורא, נפטרים ממנו במהלך ההתבודדות היומית ומחזירים את הנפש למצב מאוזן ודיאטטי יותר.
 
זהו, עכשיו אין דברים מיותרים.

כתבו לנו מה דעתכם!

1. איתי

כ"א אדר התשע"ג

3/03/2013

גם מתוך החושך ניתן לראות את האור תודה רבה, אתה צודק. צריך אמונה, אפשר לצאת בקלות מתאוות אכילה, בעזרת- ה'. אפשר לצאת מהכל, רק בעזרת ה'. יש דברים שבעיני העולם נראים כנורמטיבים, אך בעיני המגזר הדתי דברים אלו אסורים, מסיבה פשוטה, זהמזיק. יצא לי כמה פעמים להיות בזבל מוסרי, להיות ב'חושך' וגם משם, נשלחה לי מתנה מאת ה', לראות את האור. תודה רבה בורא עולם.

2. איתי

כ"א אדר התשע"ג

3/03/2013

תודה רבה, אתה צודק. צריך אמונה, אפשר לצאת בקלות מתאוות אכילה, בעזרת- ה'. אפשר לצאת מהכל, רק בעזרת ה'. יש דברים שבעיני העולם נראים כנורמטיבים, אך בעיני המגזר הדתי דברים אלו אסורים, מסיבה פשוטה, זהמזיק. יצא לי כמה פעמים להיות בזבל מוסרי, להיות ב'חושך' וגם משם, נשלחה לי מתנה מאת ה', לראות את האור. תודה רבה בורא עולם.

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה