זה אני?!

קל מאוד לראות את הפגמים
והטעויות אצל אנשים אחרים,
אבל אולי אנחנו פשוט מסתכלים
במראה? רגע, זה אני?!
 
 
כשהייתי ילדה היה לנו עט מאוד מיוחד שאמא שמרה בקופסת כלי התפירה שלה. היא אמרה לנו בפירוש לא לגעת בו מכיוון שהדיו שלו לעולם לא נמחק. היה לו שם 'גדול' שלא שמעתי לפני כן (בכל 5-6 שנות חיי באותו זמן) – עט דיו בלתי מחיק!
 
אמא אמרה לנו שאנחנו צריכים להיזהר עם העט הזה, כי שימוש לא נכון איתו ישאיר סימנים שאפילו בכביסה הנקייה שאמא עושה הם לא ירדו. קיבלתי את הרושם שמדובר כאן בעסק רציני, לכן שמרתי מהעט הזה מרחק ככל האפשר.
 
עד גיל מסוים, אין מה לומר, נשמעתי לציווי זה כמו חייל מסור ונאמן, אבל כשבגרתי מעט הדפתי את הגבולות, לרוב בעקבות המחשבה שאני יודעת טוב יותר. 'מה כבר יקרה אם אשתמש בעט עם הדיו הבלתי מחיק הזה (איזה שם…)? בסך הכל אני רוצה לצייר ציור קטן על הנייר…' בנאיביות שלי, אפילו לא טרחתי לשים משהו מתחת לנייר וכתוצאה, המפה התלכלכה מהדיו, כתם שכמובן לעולם לא ירד. ולא רק, מה שניסיתי לצייר לא יצר ברור. בכל זאת, מדובר בעט דיו נובע כזה שנמרח על הנייר ונראה כמו כתמים איומים.
 
"מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב? נצור לשונך מרע, ושפתיך מדבר מרמה.." (תהילים כד, יג-יד).
 
הסיפור של העט יכול להיות בדיוק כמו העניין של לשון הרע. לשון הרע, המונח בו אנו משתמשים להגדיר את התופעה המאוד לא מחמיאה: רכילות על כל ערוציה ודרכיה. לשון הרע זה משהו שצריך להיות מחוץ לתחום של כל אדם. פשוט, לא לדבר לשון הרע על אף אחד, שום דבר רע או אפילו דבר אמת על מישהו אחר. לשון הרע זה לא רק על הפרט, זה גם לא לדבר על קבוצה או ארגון.
 
בורא עולם בירך את רובנו ביכולת לדבר, אבל כמו העט הנובע – אם לא נשתמש בו כמו שצריך ובמשנה זהירות התוצאות יהיו לא נעימות. כך הוא הדבר גם עם לשון הרע, שגורמת נזקים בלתי הפיכים אפילו אם מדובר בטעות תמימה. זאת עבירה מסוכנת שיכולה להרוג שלושה אנשים! כמו שאומר ה"חפץ חיים": את המדבר (מי שמחזיק בעט), הקורבן עליו מדברים (הנייר עם העיצוב המאוד לא מחמיא שקיבל מהדיו שנשפך עליו), והשומעים – אלה ששומעים את דברי הרכילות (מפת השולחן שהוכתמה) ומתלכלכים גם הם מעוון נורא זה.
 
כל ההרס נובע רק בגלל שאנחנו בוחרים לא לשמוע להורים! לאבא שבשמים שנתן לנו הוראות על פיהן נחיה, ועדיין, אנו חושבים שאנחנו יודעים יותר טוב. אנחנו אומרים לעצמנו, 'מה זה כבר משנה? אני רוצה להוריד את כל המטען הזה שלוחץ לי בחזה, אז אני מספר רק ל… ול… מי כבר ידע?'. אבל רוב הסיכויים שבסוף הדיבורים האלה יחזרו למטרה שהוצבה על קנה הלשון. בשורה תחתונה, מישהו כן יודע ורואה הכל! ואנחנו מצווים לא להשתתף במעשה שכזה, בין אם אנחנו מסכימים או לא.
 
לא להסכים לציוויים המורים לנו להתרחק כמו מאש מלשון הרע זה דבר חמור, עסק רציני מאוד, והכתמים שאדם מוצא על נשמתו הם קבועים והרסניים, בדיוק כמו הדיו הבלתי מחיק. רק דבר אחד יכול למחוק את הכתמים האלה: תשובה. לעשות תשובה על הדיבורים הרעים שיצאו מפינו ולקבל על עצמנו לא לדבר רע על אף אחד. כמובן, שצריך לפנות לאדם עליו דיברנו ולבקש את סליחתו. דבר נוסף, ללמוד את הלכות שמירת הלשון. ל"חפץ חיים" יש ספרים רבים בנושא, אני ממליצה על קיצור חפץ חיים – לימוד הלכות שמירת הלשון בצורה ברורה, פשוטה וקלה ליישום.
 
זאת לא אשמתנו. היצר הרע לא מפסיק לפתות אותנו ליפול למלכודת הרכילות עוד מימי בראשית, כשאדם וחוה היו בגן עדן והוא פיתה אותה לאכול את הפרי האסור בטענות כאלה ואחרות, כולל דברי הסתה ולשון הרע על אלוקים.
 
לשון הרע זה כמו כדור שלג מבהיל – מילה אחת יכולה לגרום לקנאה איומה, לשנאה ולעוד רגשות שליליים איומים נוספים. ולשון הרע, כמו שכולם יודעים, היא אחד משלוש העבירות של ייהרג ובל יעבור: שפיכות דמים, גילוי עריות ולשון הרע.
 
אדם שרוצה להיות כלי לברכות והשפע של בורא עולם, חייב לברוח כמו מאש מרכילות ודברי לשון הרע על הזולת. אנחנו צריכים להבין שבורא עולם לא יבקש מאיתנו לעשות משהו שהוא מעבר ליכולת והכוח שלנו. אנחנו כן יכולים להתגבר ולעשות דברים אחרת, לשנות את האווירה. וזה מצריך אחדות, יד לוחצת יד. על ידי שנאהב אחד את השני כמו את עצמנו (כמו שרבי עקיבא אומר: ואהבת לרעך כמוך!) נצליח להימנע משיחות ומבזקי רכילות למיניהם, נעקור את השנאה חסרת היסוד שקיימת בתוכנו.
 
קל מאוד לראות את הפגמים והטעויות אצל אנשים אחרים, אבל אולי אנחנו פשוט מסתכלים במראה? אולי הגיע הזמן שנעבוד על עצמנו במקום לדבר על כולם ולהעביר ביקורת כל הזמן? נשמע טוב, נכון? ככה מקרבים את הגאולה ואת בניין בית המקדש, במהרה בימינו אמן.