עבר לא שוכחים

אנחנו נוטשים את המציאות המדומה, את התחזיות הפוליטיות השוצפות, את האיום האיראני, את הפרצוף הטורקי החמוץ, נכנסים הביתה, סוגרים את הדלת ופותחים... הגדה. למה? כי עבר לא שוכחים.

5 דק' קריאה

דוד גבירצמן

פורסם בתאריך 05.04.21

אנחנו נוטשים את המציאות המדומה,
את התחזיות הפוליטיות השוצפות, את
האיום האיראני, את הפרצוף הטורקי
החמוץ, נכנסים הביתה, סוגרים את הדלת
ופותחים… הגדה. למה? כי עבר לא
שוכחים.
 
 
פסח הוא חג מלא בנושאים מרתקים ומעניינים. כל כך הרבה תוכן מרוכז בין שורותיו, עד שבלתי אפשרי להקיף אותו גם אילו הייתה השנה כולה פסח אחד גדול וארוך. בחג הנפלא הזה אנחנו נוגעים בכל כך הרבה קצוות מרתקים ומיוחדים בנפש שלנו, ובנשמת עם ישראל, וזה מתוק ושמח ומרגש. בין שלל הנושאים ניתן תמיד לבודד כמה, להתבונן בהם, ולטעום את הטעמים של ליל הסדר. הנה כמה הבזקים.

1. "עבדים היינו…" – עבר לא שוכחים

ליל הסדר הוא לילה מיוחד במינו. אנחנו, הבנים לעם הנרדף ביותר בהיסטוריה, נוטשים לשעות ספורות את המציאות המדומה. מתעלמים לחלוטין מהתחזיות הפוליטיות השוצפות, מהאיום האירני והחרדה הסורית, מהפרצוף הטורקי החמוץ ומהאנטישמיות, נכנסים הביתה, סוגרים את הדלת, ופותחים… הגדה.
 
מה כתוב שם? סיפור של גאולה. ואת הסיפור המיוחד הזה המתאר את כרונולוגיית החירות והקוממיות היהודית, אנחנו מצווים לקרוא בתנוחה מאוד מסוימת – בהסבה, יעני כמו בני חורין כאלה. חג הפסח הוא החג הכי מציאותי בעולם, וזה דווקא בגלל שהוא לא מחויב למה שהמציאות חושבת. פסח מספר לנו על החירות האמיתית שלנו, הפנימית, זו שנוכל להשיג אותו רק עמוק בפנים. לא בעזרת פוסטרים ענקיים בחוצות, ולא באמצעות דיפלומטיים כאלה ואחרים. וכעת שימו לב למשהו מוזר: ההגדה, הטקסט העתיק המתאר את החירות היהודית, פותחת בקטע הכי פחות מחמיא לכאורה: "עבדים היינו לפרעה במצרים…" תגידו, אין קטע יותר מרהיב לפתוח איתו יצירה לאומית רבת חשיבות כמו זו. לא היה עדיף לפצוח בתיאור נרגש של חג הפסח בירושלים הבנויה. אולי לדבר על המכות שספגו המצרים, משהו שישדר יותר חירות?!
 
מסתתר כאן רעיון כביר.
 
חירות היא דבר נפלא, במיוחד עבור מי שחווה שנים ארוכות בבית כלא איום ונורא. אבל אף אחד לא יכול להבטיח לעבד המשוחרר, שיום לאחר השחרור החגיגי הוא לא ייפול בשבי איום יותר – בשבי של עצמו. כלומר? שבי זו שלילת חירות. והאדם עלול להיות שולל החירות הגרוע ביותר. בן אדם מסוגל לעולל לעצמו את מה שאף פרעה לא חלם לבצע. לכן, קודם כל יש לדאוג לכך שהחירות שקיבלנו לא תאבד מאיתנו דווקא לאחר השחרור. איך עושים זאת? קודם כל משל:
 
מסופר על רועה צאן שבעקבות מעשה נועז שעשה לטובת המלך, זכה לגדולה ומונה לשר חשוב ומוכבד ביותר. במשך השנים הוא פיתח מנהג מוזר, פעם בשנה ביום מסוים הוא הסתגר למשך כל שעות היום בחדר בודד ועסק במשהו נורא מסתורי. חבריו לארמון הסתקרנו וביקשו לדעת על מעשיו, אך הוא, השר, התעקש באופן מוגזם ממש לא להרשות לאף אחד להציץ לרגע קט ולראות במעשיו. העניין הזה הדליק נורה אדומה. אנשים החלו להתלחש, והלחשושים הפכו לסיפורים, שנרקמו לעלילות, שהולבשו ברכילויות. וכך התגלגל לו כדור השלג והמלך שמע על כך. אמרו לו המקורבים שדחוף ביותר שהוא המלך יתבע מהשר הנערץ לגלות את מעשיו, אחרת מי יודע מה הוא זומם שם בחדר המסתורי.
 
באותו יום, הגיע לפתע המלך אל החדר המסתורי ודרש מהשר לפתוח בפניו את הדלת. לאחר גמגומים מחשידים נכנע השר והניח למלך להיכנס. נכנס המלך לחדר, וראה את השר יושב על שרפרף נמוך, לבוש בגדי רועים, אוחז בידיו חליל עבה וגס למראה, וסביבו מונחים חפצים שונים מרופטים, של רועים וכבשים. תלה המלך הנבוך עיניים שואלות בשר המחופש. השר הסביר:
 
"מלכי הרם, כפי שהינך רואה, הבגדים שאני לובש הם בגדי שהיו לי פעם בשנים שעסקתי במרעה. הכסא, כסא רועים, וכך גם החליל. התפאורה הזו איננה הצגה, זהו רכושי הדל מתקופת חיי העלובה כרועה. פעם בשנה, ביום בו מינה אותי המלך ירום הודו לשר, אני נכנס לכאן, מתלבש בתלבושת הישנה, חווה את התחושות של אז, וחוזר למשך יום תמים אחד להיות שוב רועה. מדוע? משום שאני חרד שיום יבוא ואתרגל כל כך למנעמי השלטון עד שלא אדע להכיר טובה לך, מלכי, על החסד שעשית עמדי. וביום הנורא הזה, שוב לא אהיה יותר האדם שזכה לגדולה. משום שאשכח חלילה מהיכן באתי. ואם אשכח מהיכן באתי, איך אדע היכן אני היום…?!"
 
הסכנה הגדולה ביותר שלנו כעם היא שכחת השורשים. והשורשים הללו נטועים עמוק מאוד באדמה הקשה. השורשים שלנו יונקים מגלויות ותקופות לא פשוטות. שכחת העבר, משמעותה שכחת ההווה. אין זה בושה לזכור את העבר הקשה. אדרבה, זו הגאווה היהודית האמיתית. חירות יהודית אינה תלויה ביכולת צבאית או עצמאות לאומית. החירות האמיתית היא היכולת שלנו להיות נאמנים לאמונה ולתקווה גם בתוך האופל והקושי. יהודי מסוגל להיות בן חורין גם בתוך בית כלא. לכן, את ההגדה המספרת על החירות והדרור אנחנו פותחים באמירה "עבדים היינו". איננו שוכחים זאת. אדרבה, אנחנו מדגישים את העובדה הזו כדי לזכור שרק בורא עולם שהעניק לנו חירות אז, יעניק לנו אותה גם היום בהווה. רק הוא לבדו.

2. "פן ירבה…" – האויב מפחד ממך!

התנהלותה של ממלכת מצרים העריצית מלמדת לא רק על אכזריות כלפי העם הנרדף, שאולץ על ידם להשתעבד לעבדות של שנים – יש כאן גם עדויות ברורות לפאניקה המובילה את ההחלטות המדיניות השונות. מצרים הגדולה והחזקה רועדת מפחד. מפני מי? ילד יהודי קטן, בן יומו. וזה מוביל את חברי הפרלמנט המצרי לסמן באופן נחרץ את המטרה החמה ביותר – הילודה היהודית. הם מתלחשים בפחד "הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו הבה נתחכמה לו פן ירבה…"
 
אנחנו חושבים על אפיקי התגוננות שונים ומשונים. על אמצעי לחימה מול העולם כולו, ואם אפשר גם מול איום בלתי קונבנציונאלי מכיוון מערכת השמש, חייזרים, מטאורים טועים וקרני לייזר. אבל הסכנה האמיתית צומחת כאן ממש, מתחת לאף – אובדן הזהות.
 
בדור שלנו אנשים נרתעים מהמושג ילד. זה מלחיץ, זה מחייב, זה דורש סל כלכלי ע–נ–ק. במציאות, רק מי שמסכים לקבל את המתנות הללו מבורא עולם יודע שלא אנחנו מגדלים באמת את ילדינו. בורא עולם דואג להם בדיוק כפי שהוא דאג לסבא של הסבא של הסבא שלהם במצרים. מאיתנו מבקשים רק לא להפריע בבקשה. נותנים לך – קח!

3. "וירא בסבלותם…" – לדמותו של מנהיג

המעקב הכפוי על התנהלות הפוליטיקה הישראלית בתקופה האחרונה, מחק מהזיכרון ארוך הטווח שלו את המושג 'מנהיג/הנהגה'. אחרי שאתה רואה אנשים שעמדו כביכול מאחורי אידיאולוגיות מפוצצות, המוכנים בין לילה לנדוד אל המפלגה האחרת כאילו היה שחקני כדורגל הנודדים בין הקבוצות לפי גובה המשכורת, אתה מבין שאף פעם לא היה מתחת החליפה שלהם מנהיג – היה שם פוליטיקאי ממולח והוא עדיין שם. עם תפישת עולם שכזו קשה לנו לצייר פרופיל נכון של המנהיג הגדול שלנו, משה רבינו. לכן כל כך חשוב הסיפור המלווה את תהליך התהוותו של המנהיג. כדי להבין מעט את תפקידו של המנהיג ואת מה שהתפקיד דורש מהדמות הנושאת אותו.
 
משה רבינו גדל בבית פרעה כנסיך, בן טיפוחיה של בתיה בת פרעה. אילו רק רצה בכך, היה יכול להיעלם לגמרי בין מסדרונות הארמון ולא לשמוע אפילו את זעקות השבר של בני עמו, הסובלים תחת יד קלגסי מצרים. אבל משה לא נעלם בשום ארמון, הוא יצא מיוזמתו החוצה, ירד אל העם "וירא בסבלותם". מהסיבה הזו הוא נבחר למנהיג.
 
כעת, שימו לב! אם לשפוט לפי הקריטריונים המקובלים בימינו, אין למשה סיכוי להיות ח"כ באופוזיציה; הוא היה כבד-פה. קשה לדמיין נבחר ציבור שלא יודע לדבר ובגדול, והכי מפוצץ שאפשר. אבל משה המנהיג הראשון והאחרון שלנו לא היה חזק בתחום הזה. ו… כן, הוא גם היה עקבי ונאמן לחלוטין לדבר השם, ולא התקפל במפני מנהיגי עולם פרעונים ובעלי הון. וגם לא תמיד מצא חן בעיני עיתונאים ופובליציסטים שנונים. ריכלו עליו, כתבו עליו, המציאו בשמו, והוא נשאר האיש של השם ושל עם ישראל.
 
זה מנהיג! 

4. עשר המכות

סו לדמיין את מצרים. לא, לא התמונה שעולה לכם מתוך ההגדות המצוירות של הילדים. מצרים הפרעונית של שלפני ארבעת אלפים שנה ויותר, הייתה ערש הציוויליזציה. אמריקה, האיחוד האירופאי, כל מה שתדמיינו. לפי מדרשים ולפי ממצאים ארכיאולוגיים, היו למצריים העתיקים פיתוחים מדהימים ומפתיעים בתחומי תעשייה, הון ומדע, שאינם ידועים אפילו היום. לא קשה לנחש את מד ההערכה העצמית שלהם – שובר שיאים.
 
פרעה יצר סביב עצמו פולחן אישיות חסר תקדים. הוא היה בעיני נתיניו כל יכול. בתוך תפישת עולם שכזו הצליחו המצריים לשעבד לא רק את הגוף היהודי – בעיקר את הנשמה. היהודי המשועבד חי על כורחו תחת מוסכמה שרירותית שהמצרי השולט בו הוא כל יכול, הוא האדון ואתה העבד הקטן והשפל. החשיבה הזו איימה על העתיד היהודי יותר מכל התעללות ועינוי. אילו בורא עולם לא היה ממוטט את המיתוס הזה "הרי אנו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים" עד היום!
 
איך מנתצים מיתוס אלילי? עם מכות!
 
עשר המכות כוונו ליעדים מדויקים. בורא עולם שיגר את המכות אל כל ארבעת היסודות הטבעיים, ואל כל מוקדי העניין סביבם יצרה מיתולוגיה המצרית את פולקלור האליליות שלה. עשרת המכות פגעו ביאור המסתורי אפוף אגדות הכזב המצריות. בבהמות המקודשות, בבכורות ובכל יצרני החוסן והגאווה הלאומית. המכות הללו לא באו רק כדי לחנך את מצרים – הם באו בעיקר לחנך אותנו. לומר לנו: תפסיקו כבר להשתפן, חדלו מלהיות אומללים כל כך. האמינו באהבת השם, בכוחו. פיקחו עיניים ותראו שאף אחד לא מסוגל באמת לעולל לכם כל רע. רק אז תצליחו להיחלץ מכאן.
 
עשרת המכות אינן היסטוריה. העולם המדומה חוטף כל יום מכות, והמטרה היא לחלץ אותנו.   
 
יאללה, צאו כבר!

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה