חברים של פעם בשנה

פעם בשנה אנחנו דופקים על דלתו של בורא עולם ומבקשים ממנו חיים טובים, אוכל וכיף. חודש אחד אנחנו פתאום החברים הכי טובים שלו. למה רק פעם בשנה אם אפשר כל השנה?

3 דק' קריאה

הרב אליעזר רפאל ברוידא

פורסם בתאריך 28.07.13

למתי ברגמן, מנהל בית הספר התיכון המקומי, יש בית יפה במרחק חמש דקות הליכה מהים. למיטה הוא נכנס מאוד מוקדם מכיוון שהוא מתעורר מאוד מוקדם – חמש וחצי הבן אדם על הרגליים כמו שעון שוויצרי. הוא הראשון להגיע לבית הספר, הרבה לפני שאיש התחזוקה, אנשי הצוות ואפילו התלמידים מגיעים. כמי שצמוד לפרטים, אפילו הקטנים, ברגמן פועל על פי לו"ז מסודר ומתוכנן. הוא לא אוהב לערבב את עסקי בית הספר עם הנאות, יש לו זמנים נפרדים לכל דבר. והוא ממש, אבל ממש לא אוהב הפתעות באמצע הלילה, במיוחד בחצות.
 
בהתחלה, הוא חשב שהדפיקות בדלת הן חלק מהחלום המוזר שהיה לו, אבל כשהן המשיכו הוא פקח את עיניו והבין שהן אמיתיות. הוא נעל את נעלי הבית שלו וגרר את עצמו לדלת. בגודל טבעי ובצבעים מזעזעים אחיינו חסר הדאגות, מעריץ מושבע של משחקי כדורסל וגלישה בים, עמד בפתח הדלת.
 
"תגיד שלום, דוד ברגי, מ'ניינים?"
 
"ג-ג-גילי, זה אתה?" גמגם המנהל שבשעה כזו אוהב לצלול בתוך המיטה הנעימה והמפנקת שלו.
 
"כן, דוד ברגי. כולי בגודל טבעי. מטר שמונים מלאי קסם ורעמה בלונדינית עומדים ממש כאן בפתח ביתך".
 
"מ-מה אתה רוצה, גילי? אמא שלך לא אמרה לי שאתה צריך לבוא". ברגמן לא יכול לסבול את הדברים הלא מתוכננים האלה שמוציאים אותו מדעתו. אם משהו לא היה לפי הלו"ז, מבחינתו הוא לא קיים. והפתעה כמו גילי האחיין הצבעוני שלו באמצע הלילה – וואו, זאת חוצפה.
 
"אמא לא יודעת שאני כאן. הרגשתי צורך לנשום קצת אוויר של ים, אז הגעתי אליך. שנה עברה מאז שנפגשנו, נכון דוד ברגי? למה אתה לא שמח לראות אותי, הא? תהנה כל זמן שאתה יכול, אהיה כאן רק שבוע…"
 
ברגמן כחכח בגרונו. 'שבוע?' מלמל לעצמו. 'שבוע ימים להתמודד עם הבחור המגודל וחסר האחריות הזה…'
 
גילי לא חיכה להזמנה ונכנס פנימה, גורר את המזוודה, הגלשן וכל מה שהצליח לסחוב, לאמצע הסלון של דוד ברגי.
 
"מה עם קצת קפה, חביתה וטוסט, דוד ברגי, אני מת מרעב".
 
כמו משרת שקפאו ציווי המלך, ברגמן ניגש למטבח והכין ארוחת חצות לאחיינו, הבן הבכור של אחותו. כל מה שעלה לו בראש היה איך הבחור הזה מעיז להפריע לו לישון והורס לו את כל הלו"ז. הוא ראה את עצמו בבוקר המתקרב בצעדי ענק: עייף, עיגולים שחורים מתחת לעיניים, חסר ריכוז – כל היום שלו הלך קפוט. כי ממתי לאחיין הזה אכפת ממנו, חוץ מפעם בשנה כשהוא מגיע לשבוע לנשום אוויר של ים, הא? זאת לא הפעם הראשונה שהוא מפתיע אותו ככה ונוחת עליו שבוע ימים, הורס לו את כל התוכניות, הלוחות והזמנים, בדיוק כששנת הלימודים מתחילה, קצת לפני החגים, והרבה לפני העומס של כל הסלט הזה ביחד.
 
'לגילי בכלל לא אכפת ממני' מלמל ברגמן כשהוא הופך את החביתה במחבט. 'כל מה שמעניין אותו היא רק מיטה חמה ושבוע ימים בים. אני לא שומע ממנו בשאר ימות השנה, אפילו לא מייל עלוב של 'הלו דוד ברגי, אתה חי?' שום דבר, נאדה, גורנישט. אני שום כלום בשבילו, רק מלון הכל כלול…'
 
איך הייתם מרגישים אם הייתם בנעליים של מר ברגמן? זה מרגיש שמנצלים אותך ככה, נכון?
 
נדמה לי שרובנו 'גילים'. פעם בשנה בחודשים הנפלאים של אלול ותשרי, אנחנו דופקים על דלתו של בורא עולם ומבקשים ממנו חיים טובים, אוכל, כיף ושאר ירקות.
 
התורה אומרת לנו שכולנו בניו האהובים של בורא עולם, אבל האם כך מתנהגים ילדים אהובים?
 
אתם בטח חושבים 'רגע, מה פתאום, לא מדובר בי. אני שומר שבת, אני שומר כשרות, אני ואני…' נכון, זה חשוב ונכון, אבל מה עם הקשר היומי עם אבא? חודש אלול ממש לפנינו. אם לא ניצלנו את ההזדמנות כל השנה, בואו ננצל את הימים הבאים, לקראת ראש השנה, לתקן ולשפר כל מה שאפשר. נכון, לא קל לעשות עבודה של שנה בחודש, אבל מה שנחטוף זה גם טוב. כל יום של ניקיון כזה הוא כמו ספא לנשמה המתוקה שלנו, כל יום עם התפילה האישית (התבודדות) זה הניקיון בהא הידיעה שהנשמה צריכה כל השנה, ובימים אלה בפרט.
 
אלול הוא הזדמנות נפלאה להתחלה חדשה. אלול הוא הזמן לחדש את הקשר שלנו עם החלק המיוחד שלנו – הנשמה, שהיא חלק בלתי נפרד מאלוקים, חלק אלוקי ממעל.
 
וזאת סיבה מספיק טובה לא להיות חברים רק של פעם בשנה.

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

של צוות האתר

הוספת תגובה

הכתבה הבאה

שידור ישיר מהכותל המערבי- עצרת תפילה והתעוררות לאור המצב הקשה השורר בארה"ק, נתאחד כולנו לתפילה וזעקה לפני שוכן במרומים בשריד בית מקדשנו- החל משעה 18:00

Featured Products