חלה לשבת ומחנה אימונים

שנים ברחתי ממנה, מהמצווה היקרה הזו, מהכנת חלות לשבת. למה? לא יודעת. אבל אחרי שזה קרה, אף אחד לא יכול לעצור אותי, גם לא מותו הטראגי של המיקסר ז"ל שלי.

3 דק' קריאה

נטלי קובן

פורסם בתאריך 26.08.13

לפני כמה שנים "גיליתי", שוב, את היהדות שלי. וכיהודיה 'במחנה אימונים' התחלתי ללמוד דברים רבים, לשמור ולקיים מצוות שהן חלק חשוב מאוד בחיי כל יהודי. עם כל מצווה שהוספתי גיליתי שהקשר עם הנשמה שלי נעשה נעים ונוח יותר. אבל מצווה אחת במיוחד 'עשתה לי את זה' – מצוות הפרשת חלה.
 
אפיית החלות הפחידה אותי לא מעט. שנים ברחתי מקיום המצווה הזו מסיבה לא מובנת. העדפתי את החלות המוכנות, הטריות והמריחות גן עדן שיצאו מהתנור של הסופר, אבל רק מוליכה את עצמי שולל ומתרחקת כל שבוע מקיום המצווה הנפלאה הזו. כל פעם הייתי נכנסת לבית עם חלות טריות וחמות ישר מ… התנור של הסופר, כשכל פעם תירוץ חדש בפי – למה השבוע זה היה הכרחי לקנות את החלות מהתנור של הסופר ולא להוציא אותן מזה שבביתנו.
 
ואז, אחרי מספר שנים, זה פתאום קרה. לא יודעת איך להגדיר את זה, אולי דחף לאפות את החלות הזהובות והמריחות גן עדן (כמו אלה של החברות שלי) בעצמי. אז הוצאתי את המיקסר ועקבתי בזהירות אחרי המרשם שקיבלתי. התהליך היה מהנה ומענג, לראות את הבצק, לראות בחזיוני את החלות שלי…. עד שמשהו קרה למיקסר, הוא כאילו התחיל לרקוד על השיש, כמו משתתף בשמחה המיוחדת שהרגשתי במסע אל החלה לשבת. המיקסר 'רקד' כמו חסיד שרוקד בשמחת תורה (ומי שלא ראה ריקוד כזה לא ראה ריקוד מימיו…) כשלפתע המנוע שלו התחיל להשמיע קולות מוזרים, לא כאלה שמתאימים לריקוד חסידי על השיש במטבח שלי, וריח של שרוף החל להתפשט באוויר. ניסיתי להציל אותו, את המיקסר שלי, אבל לשווא. אחרי מאמצים רבים נקבעה הסיבה ל'מותו' – התקפת בצק חלות.
 
דמעות זלגו על לחיי, על אובדנו של המיקסר האהוב שלי. בעלי ניסה, בעיקר מתוך רצון לפייס ולנחם אותי, לתקן, לשפץ, אפילו לעשות לו תחיית מתים. נאדה. המיקסר שלי נפגש חזיתית עם הסוף שלו. זה מה שהוביל אותי להכין את הבצק בשתי ידיי.
 
אח, איזו אחוות אחיות בת אלפי שנים הרגשתי שהגעתי לשלב הזה. אלפי שנים שנשות ישראל מכינות את חלות הזהב בכל ערב שבת, ועכשיו גם אני מצטרפת אליהן. התענגתי מהחכמה של בורא עולם, שהרבה לפני שקרב אגרוף הפך למשהו פופולארי, הוא נתן לנשים את המצווה האדירה הזו כדי לשחרר הרבה לחצים, וזה עוד בלי להזכיר את השרירים שאנחנו מפתחות תוך כדי!
 
וכשהחלות שלי היו מוכנות, ארומה מיוחדת מילאה את חלל הבית. הבית לא רק הרגיש כמו שבת, הוא גם הריח שבת. החלות האלה העניקו לי עוצמה, את היכולת להרגיש את האהבה שיש לי לכל אחד מבני משפחתי, כי את החלות הכנתי עם טונות של אהבה, לכל ביס שהם ינגסו ממנה.
 
אחרי התנסות אפיית החלות הראשונה שלי, איך אומרים, נתפסתי. בבית שלנו כבר לא יודעים מה זה לקנות חלות, זה כבר לא חלק ברשימת קניות לשבת. כי שום דבר לא דומה או משתווה לתענוג שבפריסת חלה ביתית, טעימה וטרייה שיצאה לא מזמן מהתנור. בני משפחתי לא רק שקיבלו מזון גשמי משובח, אלא מזון רוחני משובח. כשאתן אופות חלה, כאתן מתחייבות למצווה כל כך יקרה, אתן מתחייבות למסורת בת אלפי שנים. אתן מתחייבות להמשכיות של עם ישראל. טעם החלה, מצווה החלה עצמה – היא רשת ביטחון לכל הדברים האיומים בחוץ, זה משהו רוחני עצום וגבוה שהנשמה מקבלת, לא רק הגוף.
 
אז היום, תודה לא-ל, אני כבר חלק מאותה אחוות האחיות – הנשים שאופות חלות כל שבוע. אני משחררת את המערוך של סבתי, שהובלה למשרפות באושוויץ, מידיהם הרעות של הנאצים, ומעניקה לו חיים חדשים. הרוח של העם היהודי עשתה את דרכה לתוך נשמתי, למטבח שלי, לעיסת בצק תמימה ופשוטה, לכאורה, אבל עצומה שאין כמותה.
 
בכל שבת, כשאני מכינה את החלות שלי, אני מרגישה שהן עומדות שם לידי, סבתא וסבתא-רבה, ומכינות איתי ביחד את הבצק, ברוחן כמובן, מברכות איתי על מצוות הפרשת החלה. כן, הכוח שלנו בידיים, לא במכשירים ולא בשום דבר אחר, רק בידיים, בידי האמונה שלנו שמושכות את הכוח של דורות העבר לדור שלנו ולדורות הבאים. זה כוחה של מצווה. יש לנו את הכוח לעצב את העתיד של ילדינו ושלנו, את החיים שלנו. זה כוחה של האישה היהודייה.
 
לנשים ניתנו שלוש מצוות חשובות: נרות שבת, טהרת המשפחה (נידה), והפרשת חלה (ראשי תיבות חנ"ה). שלוש מצוות שמלוות אותנו, נשות ישראל, אלפי שנים, לאורך כל הדורות, וימשיכו ללוות אותנו עד סוף כל הדורות.
 
יהי רצון שנזכה לאפות חלות, זו לצד זו, בגופנו ובנשמתנו בירושלים עיר הקודש, וזכות חלות הזהב שלנו תביא לנו את משיח ושלום הזהב שכולנו מצפים להם, ויתגשמו כל ההבטחות שהכל יהיה מתוק ומלא אהבה, ממש כמו החלה של שבת, במהרה בימינו אמן.

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

של צוות האתר

הוספת תגובה

הכתבה הבאה

אחי היקר, אני בטוח שלא היית מתנגד לקבל טלפון מהרמטכ"ל לבוא לפגישה אישית. מצאת חן בעיניו. בא לו להיפגש איתך, והוא מודיע לך: "חייל, בהזדמנות חגיגית זו, כל הטפסים ברשותך, אתה יכול להחליט עכשיו כל החלטה, מה שתגיד קדוש. אתה קובע, אתה מחליט". שווה, לא?

Featured Products