המתת חסד, נקודת מבט רוחנית

המתת חסד, אחד הנושאים הרגישים והכואבים איתו נתקלים לא מעט אנשים. הרב יעקב הבר על אחד הנושאים המדוברים בחברה מנקודת מבט רוחנית.

4 דק' קריאה

הרב יעקב הבר

פורסם בתאריך 05.04.21

המתת חסד, אחד הנושאים הרגישים
והכואבים איתו נתקלים לא מעט אנשים.
הרב יעקב הבר על אחד הנושאים
המדוברים בחברה מנקודת מבט רוחנית.
 
 
רוב הדיונים שעוסקים באחד הנושאים המאוד טעונים ומורכבים – המתת חסד – נסובים סביב הגדרת המושג מוות. ברגע שאדם מוכרז כמת, מיד מנתקים אותו מכל המכשירים מאריכי-החיים. ההגדרה למושג מוות תלויה בזווית ראיה מאוד מורכבת: רפואית, מוסרית, הלכתית, פילוסופית ואפילו הגיונית-שכלית. במאמר זה אינני מתיימר להגדיר מהו מוות או המתת חסד על פי החוק או ההשקפה ההלכתית, אלא להתבונן על נושא זה מההיבט הרוחני, זה שעוסק בהגדרת החיים.
 
מכל ההיבטים – הלכתית, רפואית ומוסרית – ברור שאף אחד לא מבקש את מותו של החולה. אדרבה, בודקים ומתעמקים בשאלה האם הוא עדיין חי. וכשהחיפוש הוא אחרי החיים, ולא המוות, משימת ההגדרה נעשית הרבה יותר קלה לזיהוי, וכמובן, שקל יותר לגשת אליה.
 
מנקודת מבט כוללת של העולם, בעיקר המערבי, קיומו של האדם מגיע ממקום של נהנתנות, עשייה ותועלתנות. וזה במקרה הרע. במקרה הטוב, מטרת החיים היא לשרת את הפוטנציאל של עצמו וזולתו. במילים אחרות, אדם חייב להיות מסוגל או לתרום לחברה או להפיק הנאה ממנה. אם אף אחת משתי המטרות הללו לא ניתנת להשגה, אז מהי מטרת החיים? אם, בסוף החיים, אדם מוגבל מכל ההנאות האישיות או אפילו ממחשבה בסיסית, הוא בהחלט לא מועיל לחברה – לא מייצר, וגרוע מכל – מכביד והופך נטל בלתי נסבל. וכשאין מטרות – החיים נגמרו ומותו של האדם הזה בהחלט לא מהווה אבידה או טרגדיה לאנושות. לפעמים בדיוק ההיפך.
 
מאמרים נוספים בנושא:
יש חיים לפני המוות
אל תיגע בהגה
דרך גבוהה יותר
 
מנקודת מבט רוחנית, ישנו מימד נוסף לקיומו של האדם. נבראנו וניחנו במתנת החיים כדי לעבוד את בורא עולם ולצמוח ברוחניות שלנו. זה עיקרון ראשי ביהדות – ירדנו לעולם הזה, בין כל שאר הדברים שיש לנו לעשות כאן, כדי לקיים מצוות. בואו נבחן שוב את התסריט מהפסקה הקודמת, אך הפעם עם זווית ראיה רוחנית. אכן, לחולה שלנו אין שום יכולת ליהנות או לתרום לחברה, אבל זה לא מונע ממנו לתרום לעצמו. חרטה, למשל, מצריכה מחשבה או אפילו רגשות בליבו של אדם. מבחינה רוחנית, כל זמן שהוא יכול לתרום לעצמו, וזה בהחלט תורם לחברה רק שאיננו יכולים להבין איך דברים רוחניים פועלים, החיים שלו יקרים מאוד. מערכת המוסר על פי האמונה היהודית לא מסתמכת על מקובלות חברתיות בלבד, אלא על מקור אלוקי.
 
בואו נבחן מקרה היסטורי. בזמן שהרומאים כבשו את ירושלים, אחת הגזירות שגזרו באותם ימים הייתה איסור לימוד תורה. רבי חנינא בן תרדיון, שהיה אחד מעשרה הרוגי מלכות, לא הסכים לזה ולימד תורה בגלוי. הרומאים תפסו אותו וגזרו עליו מוות בשריפה. הם עטפו את גופו בזמורות עץ ובגוויל של התורה, וכך הוא נשרף יחד עם ספר התורה בו למד. וכדי להאריך ולהעצים את ייסוריו, הם הניחו על ליבו גזי צמר ספוגים במים כדי שהמוות שלו יהיה איטי וכואב. כשגסס, תלמידיו שהיו סביבו ראו על פניו מבט מיוחד. "רבי, מה אתה רואה?" הם שאלו, והוא השיב "גווילין נשרפין ואותיות פורחות" (קלף נשרף והאותיות הכתובות בו אינן נמחקות, אלא פורחות. רמז לו עצמו – השריפה אומנם כילתה את גופו אך תוכנו נשאר לנצח). אמרו לו התלמידים שיפתח את פיו וייכנסו הלהבות כדי שימות מהר יותר, אך רבי חנינא השיב להם, "מי שנתן נשמתי לי הוא יטלה ממנה". התליין שנוכח בשיחה בין הרב לתלמידיו התפעל מגדולת נפשו של רבי חנינא, שאל אותו אם יביאו לחיי עולם הבא במידה ויסלק את ספוגי הצמר מעל ליבו. רבי חנינא אמר לו שכן ואף נשבע לבקשתו. התליין הגדיל את השלהבת ונטל את הספוגים וכך מת רבי חנינא יותר מהר, ואף התליין השליך עצמו באש ונשרף. יצאה בת קול משמים ואמרה: רבי חנינא בן תרדיון ותליינו מזומנים לחיי העולם הבא, ועל כך אמר רבי יהודה הנשיא: "יש קונה עולמו בשעה אחת, ויש קונה עולמו בכמה שנים" (מסכת עבודה זרה).
 
אולי גם זה יעניין אתכם:
מעבר  לחיים
שאלה של חיים ומוות
על החיים ועל המוות
 
נראה שיש כאן סתירה. רבי חנינא סבל והייתה לו הזדמנות לסיים את חייו אך בחר לא לעשות זאת, באומרו כי בורא עולם הוא זה שנתן לו את הנשמה והוא זה שייקח אותה ממנו. דקות ספורות אחרי הצהרה זו התליין מציע לו לזרז את מותו והוא מסכים מיד. והשאלה הראשונה שעולה, למה להצעת התליין רבי חנינא הסכים, ובמה שונה הצעת התליין מזו של התלמידים? לעניות דעתי, אם רבי חנינא היה עושה כדברי תלמידיו – פותח את פיו והלהבות היו נכנסות וכך היה מת, בצורה זו היה מפריע להחלטה של בורא עולם להאריך את חייו, או לסיימם כשהוא יחליט. בכל אופן, אם התליין החליט לזרז את מותו של רבי חנינא גם זו עובדה ברורה: זאת ההחלטה של בורא עולם לסיים את סבלו של רבי חנינא.
 
מקרה נוסף שמעלים פוסקים גדולים בנושא זה, כדוגמת רבי יוסף קארו והרמ"א, הוא של אדם גוסס העומד למות, אך קול דפיקות הגרזן של חוטב העצים שנמצא בסמוך גורם לגוסס להתרכז ברעש ולא לאבד את הכרתו ולמות. על פי שני פוסקים גדולים אלה, מותר לחוטב העצים להפסיק את מלאכתו על מנת שהחולה יוכל לסיים את חייו. ומקרה זה לא נחשב שפיכות דמים אלא "הסרת המונע", כך על פי דבריהם. ו"ספר חסידים" אף הוא ממליץ להפסיק את הקול המונע מהאדם הגוסס להוציא את נשמתו, גם אם נראה שחוטב העצים, בעצם הפסקת עבודתו, גורם לאדם למות. בדומה לזה הוא העניין של רבי חנינא. הסרת ספוגי הצמר לא הייתה פעולה אקטיבית של סיום חייו, אלא הסרת המונע והמעכב של מותו.
 
רבי משה פיינשטיין זצ"ל הבהיר את הציווי ואמר, כי אף על פי שאין האדם בעלים על גופו ואסור לו ליטול את חייו בידיים, אולם חייבים לספק לו, ולא משנה מהן הנסיבות, את מה שהוא צריך כדי לחיות וזה כולל הידרציה, חמצן ודם. מניעת שלושת הפרמטרים האלה מאדם היא פשע לכל דבר. מצד שני, אין שום חיוב לאפשר לגוף לייצר את שלושת הפרמטרים הללו בצורה מלאכותית או בשאר אמצעים, אם על ידי זה יימשכו כאביו וייסוריו של החולה שממילא נוטה למות.
 
בכל אופן, בישראל נחקק אמנם חוק החולה הנוטה למות, אשר עוסק בזכותו של החולה לקבל טיפול או להפסיק קבלה של טיפול רפואי, אולם המתת חסד בישראל עדיין אסורה בתכלית האיסור.בכל מקרה, כל מקרה הוא לגופו ויש לפנות לפוסק שבקיא בנושא.

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה