לאהוב, בלי קיצורי דרך
כמו כל דבר בחיים, אם רוצים שהוא יצליח, לא מחפשים קיצורי דרך, כך גם בחינוך הילדים, בעיקר כשזה מגיע לאהבה והעידוד שהם צריכים לקבל מההורים, אם רוצים שהם יצליחו.
זה היה כשהאחיינית שלי, בתו של אחי, הייתה צריכה לעשות את מבחני הבגרות במתמטיקה. הוא פנה אלי וסיפר לי על הקשיים שיש לה עם המקצוע הזה. אני, כסטודנט לכלכלה וראש מתמטי, התבקשתי לעזור לה בכל מה שאפשר. אחרי הכל, המקצוע הזה היה בין המקצועות הכי פחות אהובים עליה, בלשון המעטה. חוסר הביטחון וחוסר ההצלחה הובילו אותה למסקנה שהיא לעולם לא תצליח לפתור אפילו את התרגיל הכי פשוט, מה שגרם לה 'לנדוד' בשיעורי המתמטיקה רחוק מהמקום בו הייתה, הכיתה.
ובמה הייתה כרוכה העזרה? השלמה ולימוד של ארבע שנות חישובים ומשוואות במספר חודשים בודדים… איך עושים את זה?
מההתחלה. ממש כך. התחלתי ללמד אותה חיבור ואחר כך חיסור, בהמשך עברנו לתרגילי כפל וחילוק. למרות שהיא הפגינה ידע בחלק הזה של הלימוד, לימוד מהבסיס מחייב, ולו רק לוודא שלא מפספסים משהו בדרך שיכול להוות מכשול בהמשך. כי זה דבר (בדוק ומנוסה) שלמדתי בחיים: כשרוצים להצליח אין קיצורי דרך! עוברים את כל שלבי המסע.
"אני רואה שאת מצליחה" עודדתי אותה לאורך כל הדרך, "תראי איך את פותרת את התרגילים במהירות!" התפעלתי מהיכולות שלה. את המחסום שנבנה במוח עם השנים והיה חזק כמו קיר בטון הייתי חייב לפרק. "אני לא יכולה/ לא מצליחה" – חייב להיעלם מהשטח אם רוצים להצליח. כמובן שהבעיה לא הייתה רק עם המחסום, שהרי ליצירתו היו השלכות נוספות שגילינו תוך כדי הלימוד – דימוי וביטחון עצמי נמוך, והגרוע מכל – חוסר האמונה בעצמה וביכולות שלה. אולם ברגע שהמחסום זז מעט, ההצלחה התחילה להאיר לה פנים, הדימוי העצמי גבר והאמונה בעצמה התחזקה. משם הדרך להצלחה הייתה מהירה וחלקה, ואת מבחני הבגרות היא עברה עם ציון גבוה.
מאמרים נוספים בנושא:
החלום של כל אמא ואחות טיפת חלב
אמא, קצת קשה לי
אהבה, התרופה להכל
במקרה אחר, רציתי שאחי הקטן ילמד בישיבה גבוהה, אולם הלימוד בבית הספר הרגיל לא כלל את החומר הרב הנדרש לבחור כדי להתקבל לישיבה כזו, ועוד ברמה גבוהה. מנהל הישיבה אמר שאחי צריך להשלים המון חומר ולא נראה לו שהוא יספיק לעשות את זה, לכן סירב לקבלו. ביקשתי מהמנהל שיאפשר לי ללמד את אחי ואחר כך שיבחנו אותו, המנהל הסכים.
אחרי שלושה חודשים הוא הצליח 'לכסות' את כל החומר הנדרש! איך? עם עידוד ואמונה ביכולות, בכוחות ובכישרונות שבורא עולם נתן לו! לאורך כל הדרך עודדתי אותו ואמרתי לו "אתה יכול! אתה יכול!" והוא האמין שהוא באמת יכול, הוא האמין בעצמו שהוא יכול להצליח, ואם הוא באמת ירצה הוא יסמן 'וי' על כל אחד מהשלבים שציינו לעצמנו כיעדים שבהחלט ניתנים להשגה. אחרי כל הצלחה לא שכחנו להודות לבורא עולם. היום, אחי הוא ראש ישיבה בעצמו!
עם עידוד, סבלנות, אהבה ותמיכה אדם יכול לא רק להצליח, אלא גם להצטיין!
כך הצלחתי לעודד לא רק בני משפחה, אלא גם תלמידים ואת האנשים הפונים אלי בבקשת עזרה – "אתם יכולים!" אמרתי להם בנחישות, "אין דבר העומד בפני הרצון, ואם יש לכם רצון יש לכם הכל!". האנשים האלה פשוט למדו להאמין בעצמם! דבר שנתן להם את החשק להצליח, ללמוד ולעשות כל דבר שרצו.
הבנייה, ולא משנה אם מדובר בילד או בתלמיד, היא נתינה עצומה, היא חום ואהבה, עידוד והעצמה. אלה דברים שעוזרים ובונים את הביטחון והדימוי העצמי של האדם, את האמונה בעצמו – בכוחות וביכולות שלו.
אנחנו חיים בדור שאנשים, משום מה, אוהבים להאשים את עצמם. הם מתמקדים בכישלונות ובחסרונות שלהם, כאילו היו מציאות והדבר היחיד שקובע את טיבו של האדם. כמובן שזו טעות איומה ולקויה מיסודה ואין דבר הרסני יותר מזה. אולי כן, הבית בו אדם גדל – אם ההורים שלו ביקורתיים, מזלזלים בהישגיו של הילד, כועסים שהציונים או ההישגים לא כמו שהם רצו, בבתים שהילד נקרא יותר בשמות גנאי מאשר בשמו שלו – טיפש, פחדן, עצלן וכדומה.
אולי גם זה יעניין אתכם:
זה הזמן שלהם
יש מקום רק לאהבה
תפילה של אמא
אחד התלמידים שלי, בוגר יחידה מובחרת בצה"ל, היה צריך להתמודד עם שם גנאי שההורים שלו הדביקו לו לאורך כל הדרך – פחדן. הוא היה צריך למחוק את הסטיגמה שההורים שלו הדביקו עליו והיה תמיד צריך להוכיח שהוא לא כזה, דבר שכמובן עלה לו בהרבה כוחות נפשיים, משברים ולא מעט דיכאונות. ולמה הם כינו אותו כך? משום שסירב להחזיר מכות לקבוצת ילדים שהיו יותר גדולים ממנו כשהכו אותו…
הורים יקרים, אין לכם מושג לאילו עומקים מילים, כינויים למיניהם וחוסר אמונה בילד יכולים להגיע ומה הם עלולים לעולל בנפש הילד.
בבית בו גדלתי ההורים שלי ע"ה העניקו לנו קרקע בריאה שהעצימה את הביטחון והדימוי העצמי שלנו. ואני מדבר על משפחה ברוכת ילדים, לא על ילד אחד! הם אהבו אותנו והעניקו לנו את תשומת הלב שכל אחד מאיתנו היה צריך. הם נתנו לנו כלים לחיים, דברים שאפילו אנשים בעלי תואר גבוה בחינוך לא היו משיגים גם אחרי שנות לימוד רבות. למה? כי אלה דברים שבאים מהלב! ממקום של אהבה, עידוד ותמיכה, של ידיעה ברורה שזה מה שיבנה את הילד, שיהפוך לאדם בוגר מועיל ותורם. שום בית ספר או אוניברסיטה לא יכולים לתת את זה ללומדים בהם, רק ההורים לילדיהם. כשאני מסתכל על אז והיום, אני מגלה שהדור הקודם ידע לתת את הכלים וללמד להבחין בין טוב לרע.
פעם אמרו לי משפט פשוט אבל חכם – ציפיות, רק על כריות… אם ההורים מצפים מהילדים דברים לא הגיוניים, הישגים בתחומים שהילדים לא מתעניינים בהם – למשל, הורה שרוצה שהילד שלו ינגן על כלי מסוים בו בזמן שהילד בכלל מעוניין לעסוק בסוג אחר של אומנות – ציור וכדומה. ההורה לא יכול לצפות מהילד להיות מה שהוא לא. העידוד והתמיכה צריכים להיות בראש ובראשונה ביכולות ובכישרונות שיש בילד, אותם ההורה צריך להכיר ולזהות. ואם הילד מגלה עוד כישרונות או יכולות שלא ראיתם, או תוך כדי שהוא גדל ומתגבר – עודדו אותו! תמכו בו! עזרו לו לממש את הפוטנציאל האדיר שיש בו.
ואל תשכחו לעולם את דבריו של החכם באדם – שלמה המלך ע"ה, שנתן לנו כלי נפלא לגדל את ילדינו, את היכולת להבין שכל ילד הוא עולם בפני עצמו, שצריך את מנת החום והאהבה, התמיכה והעידוד שלו בשונה מאחיו – "חנוך לנער על פי דרכו", לא לעשות השוואות שיוצרות קנאה וריחוק ביניהם, ובהמשך מההורים.
כל ילד הוא עולם בפני עצמו, ואת הילדים נגדל ונחנך להיות וליהנות ממי שהם, מלהיות עצמם ולא אף אחד אחר בעולם.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור