נזכר, ושוב מגיע

ככל שמתקדמת השנה אל סיומה אני צריך יותר להיזכר ולנסות להאמין כי פעם, 'לפני שנים', קרה דבר כזה. היה אור מתוק כזה. וכשאני נזכר, אני שוב מגיע.

2 דק' קריאה

אשר לב

פורסם בתאריך 05.04.21

תמיד כשאני מגיע לאומן, אני מרגיש שיש כאן צדיק חי הפועם בלבבות כולם והוא אחד.
 
אני מרגיש שהקליפה העוטפת את המציאות היא רק דמיון, שכל מה ש"מכרו" לי לפני שהכרתי אותו, הכל שטויות. הכל שטיפת מוח מפוחדת. למה? כי לא רצו שפתאום אפקח את העיניים ואראה את האמת, שאין שם כלום.
 
תמיד כשאני מגיע לאומן, להיות אצלו בראש השנה, הפליאה שלי גוברת. איך שרדתי לפני כן? איך הייתי כמו רווק, שלא מבין מה זה חתונה בכלל? ומי צריך את זה? ולְמה זה טוב?…
 
בכל שנה מחדש, הדמעות שוב בעיניים. כולי מוגן באורו של רופא הנשמות הגדול. חש כי הגואל שלי כבר הגיע. הגאולה כבר כאן.
 
מאמרים נוספים בנושא:
מחפשת אותו ברחובות
בלי זיופים
אבא, זאת אני?
 
בהירות רבה במוחי, יש מי שדואג לעולם. יש מטפל גדול הנושא אותו בידיו הרחבות.
 
ובכל פעם מחדש, אני לא מבין. כי איך העולם יכול להיות כל כך אדיש לאמת ואל מה שקורה?
 
הרי אנשים מתהפכים. אדם שבשנה שעברה היה קר לכל דבר, עכשיו ליבו פתוח. הוא מרגיש. הוא מתבודד. גם העולם עצמו כל כך משתנה. ממלכות מתפוררות, מבחוץ ומבפנים.
 
ואתם – למה תעמדו בחוץ? למה?!
 
ככה זה בכל שנה, באומן.
 
*  *  *
 
הדבר העצוב הוא מה שקורה אחר כך.
 
אני שוכח מכל זה. חוזר לשגרת החיים הצפופה והאפרורית. תקופות שלמות הכל סביב חנוק וחונק לי. ההתבודדות נכנסת למין 'שטנץ' מונוטוני, והאור מתפוגג ונעלם.
 
אולי גם זה יעניין אתכם:
הזמנה לאומן
המניעה השנתית
זה כל העניין שלי
 
אט-אט אני מתחיל לשכוח. אני כבר לא זוכר שפעם היה לי אותו. שאי-פעם בכלל זכרתי ממנו. ימים וחודשים עוברים וחולפים להם, ואני בתוכם, מאבד את חיי. את ימיי.
 
ככל שמתקדמת השנה אל סיומה, אני צריך יותר להיזכר ולנסות להאמין כי פעם, 'לפני שנים', קרה דבר כזה. היה אור מתוק כזה.
 
לרוב, כאשר אני כן מצליח להיזכר, צפים ועולים בי רק הקשיים שהיו לי שם. כמה שהייתי עייף ולא היה בי כוח. איך האוכל לא היה כמו בבית, בלשון המעטה, והתפילה הייתה ארוכה ומרדימה ולא היה לי מקום ישיבה נוח. ורק זכר הפנים האוקראיניות המרובעות והקפואות עומדים מול עיניי.
 
ואז יוצא לי החשק, ואני לא מבין בשביל מה צריך את כל זה. ובכלל, מה רע בבית-הכנסת השכונתי הפשוט הסמוך לביתי?! רק האמונה היא שמחזיקה אותי מול כל השאלות האלה שממלאות את מוחי.
 
את האמת אני יודע.
 
כל הבלגאן היבש והמנוכר הזה, זה רק קליפה שמכסה, מעלימה ומסתירה. ובהתקלפותה – אני נזכר.
 
נזכר, ושוב מגיע.

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה