זה הג’וב של אלוקים

לפני שנה בעלי חזר הביתה עם רעיון
מאוד מעניין. הוא סיפר לי על הג'וב של
אלוקים ועל הגו'ב שלנו בכל הקשור
לפרנסה. זה לא הפריע לי, עד שהוא
סיפר לי על רעיון נוסף…
 
 
לפני כשנה בעלי חזר הביתה עם רעיון מאוד מעניין, כפי ששמע מחבריו: פרנסה היא הג'וב של אלוקים, והג'וב של האדם הוא רק להתפלל, ללמוד תורה ולעבוד על המידות שלו. האמת, שגם אני למדתי משהו בנושא אז לא הפגנתי 'אנטי' על רעיונות שלו, גם לא הייתי סקפטית. אבל מה כן? שאנחנו בטוח לא נמצאים בדרגה הרוחנית של פרנסה בקלות כזו. אבל בעלי לא ראה את הדברים כמו שאני ראיתי, והיה בטוח שצריך, לפחות, לתת לבורא עולם צ'אנס בעניין.
 
אמממ….
 
ידעתי, באמת, שאם אלך עם הרעיונות של בעלי ואסכים שהוא יעזוב את העבודה שהוא כל כך שנא לעשות במשך שנים – עורך דין במקצועו, אכניס את המשפחה לתקופת סבל ושינויים שלא הכי התאימו לנו באותו זמן. אבל אחרי כמה שעות של התבודדות על העניין, הבנתי שזה הדבר הכי נכון לעשות (ואם אתם לא מאלה שמתבודדים, המשפט האחרון יישמע לכם לא הגיוני בעליל…)
 
מאמרים נוספים בנושא:
לעשות, או לחכות שאלוקים יעשה
מה, אני דואג?
מחפש  עבודה
 
אז הוא התפטר, ובהתחלה זה היה נפלא. במשך כמה חודשים הוא נראה צעיר ב-20 שנה והיה מאוד מאוד שמח. ואז הוא סיפר לי על רעיון נוסף: הרב דיבר על החשיבות של לגור בירושלים, ליד מוסדות הקהילה.
 
אמממ….
 
הרעיון הזה הפעם היה קשה לעיכול. בתוך תוכי, בלב שלי, הרגשתי שלא אוכל לעשות את זה שוב – לעבור דירה ועוד למקום אחר, לשנות לילדות (שוב) בית ספר ועוד כמה דברים שלא היו על הפרק נכון לעכשיו, אלא לפחות בעוד כמה שנים.
 
אבל לאלוקים היו תוכניות אחרות בשבילנו.
 
סיפור ארוך שהופך קצר – נשארנו בלי שקל על הנשמה או בכיס, היינו צריכים למכור את הבית כדי להמשיך להתקיים, ובעלי פתח עסק בענף התיירות בעיר העתיקה. ולא, כסף לא נראה מהעסק הזה בשטח תיכף ומיד, זה ייקח קצת זמן.
 
וזה היה מבחן גדול באמונה, בעיקר כשאין לך שקל בארנק ומעט מאוד אוכל במקרר. זה עוד מבחן גדול כשאתה צריך לעקור את המשפחה שלך ולקחת אותם לסביבה שונה מאוד מזו שהם מכירים, בניגוד לרצונם. וזה עוד מבחן גדול כשאתה מגלה שמחירי הבתים בירושלים מרקיעים לשחקים, וגם המעט הזה ששמרנו בצד לא מספיק בכלל, וגם אם בעלי היה ממשיך לעבוד כעורך דין זה לא היה מצליח.
 
במשך חודשים לא הצלחנו למצוא אפילו דירה בשכירות שתתאים לרהיטים שלנו (היה לנו בית גדול ומרווח). כל המצב הזה היה מבחן גדול באמונה בשבילי, ובעיקר – מבחן באמונת  חכמים.
 
בגדול (וזה דבר שאולי קשה לנו לראות עכשיו) המעבר לירושלים הוא הדבר הכי נפלא וטוב שעשינו בשביל עצמנו, אבל עכשיו הוא מקור להרבה תהפוכות, הוצאות, חוסר וודאות ופחד – משינוי, מדברים שלא מצליחים לנו, משכנים עוינים (אנחנו גרים סמוך לעיר העתיקה) ומהעובדה שאולי לא נצליח לקנות לנו בית משלנו שוב.
 
אולי גם זה יעניין אתכם:
סולם  הפרנסה
תבטחו  בו
תקפוץ !
 
אתם יכולים לומר שאני נאיבית ולא מציאותית (ואתם לא הראשונים) אבל איכשהו, אני יודעת שהדברים יסתדרו על הצד הטוב ביותר מסיבה אחת: עשינו מה שהרב אמר. נקודה.
 
במשך חודשים היצר הרע שלי היה מחכה לרגע בו יוכל לאתגר אותי שוב ושוב, למלא לי את הראש בכל מיני טיעונים ושכנועים, ספקות וחששות על מה שאמרו לנו, על כל המהלך הזה שעשינו: כי אולי, אבל רק אולי, הרב טעה? אולי, אבל רק אולי, בעלי לא היה צריך לעזוב את העבודה שלו? ואולי, אבל רק אולי, דברים לא יצליחו לנו כמו שחשבנו? אחרי הכל, אסור לסמוך על הנס…
 
בהתחלה, היצר נשמע מאוד משכנע, מה שהפך את המבחן באמונה לענק עוד יותר. בימים אלה אני הרבה יותר מחוזקת ואפילו מצליחה להדוף את כל הטענות שלו, גם לא להקשיב לו.
 
אלוקים לא חייב לי שום דבר. ובד-בבד, אלוקים תמיד היה ועדיין רחמן כלפי והוא יודע שאני צריכה עזרה בהיבט הגשמי, כי כל העבודה הקשה שלי הייתה לצמצם את הצד הגשמי הזה שבי ולהעלות הכל לבורא עולם.
 
מה שיקרה הלאה, זה כבר בידיים שלו. אבל לא מזמן שמעתי שיעור שחיזק אותי ונתן לי כמה רגעים של שלוות נפש. הרב אמר שבדור שלנו יש מעט מאוד אנשים שמוכנים למסור את הנפש שלהם לאלוקים.
 
תודה לא-ל, כל מה שהייתי צריכה להקריב היה הרבה נוחות פיזית, הרבה מצב כלכלי כאילו טוב, והרבה מאוד אשליות שאני 'מסודרת'. אבל בשבילי, לפחות עכשיו, זה עדיין מרגיש כמו הקרבה עצמית גדולה.
 
עם הידיעה שהניקוד על הלוח שלי בעולם הבא רק עולה, אני ממשיכה לקוות שזה לא ייעצר ושבקרוב מאוד יהיו לי הרבה דברים טובים לראות או לשמוע מהרב שלי גם בעולם הזה.