אורח מוזר

לפעמים, כשמשהו מוזר בצורה קיצוני קורה, אני תוהה לאיזה דור שייך האדם העומד מולי. זה מה שקרה כשהאורח המוזר הגיע לסיבוב צילומים נוסף של הבית.

4 דק' קריאה

רבקה לוי

פורסם בתאריך 18.10.14

איך אנשי סדום היו מקבלים את האורחים שלהם?
 
טוב, זה סיפור מזעזע, כפי שמלמדת התורה וחז"ל בפירושים ובהרחבות שלהם על "הכנסת האורחים" הזו. כשאורח היה מגיע לסדום והיה רוצה ללון שם, אנשי סדום היו מציעים לו מקום לישון. האמת, עד כאן הכל נשמע טוב. אבל! וכאן יש אבל ענק ופה גם קבור הקאטצ'. אדם נמוך, שהיה קצר מאורך המיטה – היה נמתח באכזריות כדי שיתאים למידות המיטה. ואדם גבוה, שהיה ארוך מדי, היה עובר קיצוץ גפיים כדי שיתאים למידות של המיטה.
 
מזעזע.
 
בתקופה זו, תקופת הגאולה וכמעט קץ הימים, כל הרעים מכל הדורות התקבצו ובאו בדור הזה – לגלגול האחרון שלהם. עכשיו, מסתובבים ברחוב, בסופרמרקט או בכל מקום אנשים שהתגלגלו מדור המבול, מגדל בבל, אנשי סדום הרשעים, דור המדבר ואינספור ערב רב. 
 
מאמרים נוספים בנושא:
שלום ולא  להתראות
לב מסוכסך עם אלוקים
פקק  תנועה
 
כמובן שאנחנו לא יודעים מי הם ולא יכולים לזהות אותם – זה החלק של ה"כיף". אבל לפעמים, כשמשהו מוזר בצורה קיצוני קורה, אני באמת תוהה לאיזה דור שייך האדם הזה…
 
הבוקר, בנו של בעל הדירה אותה אנו שוכרים הגיע. את דרכו הוא עשה מתל אביב לירושלים. אחרי שיחה איתו בטלפון, הבנתי שהוא למד את מקצוע האדריכלות במקום 'נחשב', זו גם הסיבה שהבית בו אני גרה מעוצב בסגנון תל-אביבי כזה, בית שיותר מתאים לחוף הים. הוא יפה, אין מה לומר, מלא זכוכיות וחלונות. רק מה, חוף הים הקרוב נמצא במרחק שעה נסיעה… לכן בירושלים, בשכונה סמוכה לעיר העתיקה, בית הזכוכית הוא לא הדבר האידיאלי…
 
בגלל העיצוב הטרנדי הזה (ואולי מעוד סיבה או שתיים…) בעל הדירה שלנו לא מוצא את הקונה המיוחל לדירה שלו. אנחנו גרים שם בשכירות לתקופה קצרה כפי שסיכמנו מראש. אנחנו מנסים את המגורים בירושלים, והוא במקביל ינסה למכור את הבית. חצי שנה זה הזמן שהוסכם. הקונה המיוחל לא נמצא, כנראה, גם בגלל המחיר המרקיע לשחקים שהוא מבקש, הרבה מעבר למה שהבית שווה. אולי אנשים, כמו שאני יודעת מקרוב, פשוט נותנים את הדעת לכמה עובדות מטרידות. למשל, שבבית הזה אין אמבטיה, מקום לסוכה, והתקרה במדרגות מאוד מאוד נמוכה, עד כדי כך שהאדם העולה או יורד בהן צריך להתכופף. אולי גם בגלל 'החדר' השלישי שהוא לא חדר אלא קומבינה מהמרחב שנשאר מהחלק של המדרגות אותו מקיפים קירות שקופים (זכוכיות, אמרתי?). מי יודע מה הבעיה של הבית הזה? אולי בגלל שלאנשים בירושלים אין טעם (תל-אביבי)? הכל יכול להיות…
 
בכל אופן, הוא נמצא בשוק כבר הרבה מאוד שנים ולכן, כדי לא להפסיד כסף על נכס סגור, בעל הדירה שוכר אותו לתקופות קצרות.
 
אז הבן שלו הגיע אלינו כדי לצלם את הבית שוב ולפרסם אותו. אולי יתמזל מזלו והפעם הוא יימכר. הוא אמר שהפעם הוא ישווק את הבית באתר תיווך "טרנדי", כדבריו, שמתאים יותר לאוכלוסייה האנגלו-סקסית. עד לפני מבצע "צוק איתן" נראה היה שהוא עומד לעשות את זה והמחיר עוד המריא לשחקים. אבל מאז המבצע-מלחמה אף אחד לא מתעניין. גם הוא לא מיהר להגיע לצלם את הבית, עד הבוקר הזה.
 
הבוקר, אחרי שנאמר לי לצפות להגעתו, התבקשתי להכין את הבית לצילומים. וכאן, קוראים יקרים, היה הרגע בו הפשלתי שרוולים, כי מי כמוני רוצה ואולי אפילו יותר ממנו שהוא יצליח? עין טובה, זה אחד הדברים שאנחנו צריכים בחיים כדי להצליח. אז הפשלתי שרוולים וקרצפתי את הבית, סידרתי, הברקתי ומה לא?!
 
אולי גם זה יעניין אתכם:
תודה , אבא!
העגלון
עשיתי לי את היום
 
לצערי, זה ממש לא הספיק ל'מעצב הטרנדי' שהגיע מתל אביב. אחרי שבן, כך אקרא לו, נכנס לבית ועשה סיבוב של עשר שניות, הוא פתח במתקפת צעקות שהותירה אותי המומה.
 
"מה זה שני תנורים?!" הוא שאל, כאילו שזה אמור לעניין אותו מה אני עושה בבית שלי, גם אם הוא בשכירות. "ואיך את מעיזה לשים את השולחן הזה עם המחשב הזה ממש בכניסה?!" הוא התחלחל. "בחיים שלי לא ראיתי בית מזעזע כזה! הפכת את הבית היפה שלי לצריף ממאה שערים!" ואז הוא התקשר בדחיפות לאבא שלו וביקש שיבטל את הסכם השכירות בינינו, ותוך חודש אנחנו צריכים להיות בחוץ.
 
עד כמה שמעוררת חלחלה הסיטואציה הזו הייתה, ידעתי שזה מבחן אמונה מאלוקים, למרות שבבטן עדיין הרגשתי את המערבולת וההרגשה האיומה מהמתקפה הלא צפויה (ותאמינו לי שהבית היה נראה מדהים!). אם זה היה קורה בימים בהם גרתי באנגליה, הייתי פונה למשטרה ומדווחת על התנהגות אנטישמית. לא פחות.
 
בן המשיך להתקשר לאבא שלו ולהתלונן על הארגזים שהיו מתחת למדרגות (הכלים של פסח, אין ארונות בבית והמטבח קטן) על השמיכות שעל 'הקירות' (פרטיות זה משהו מוגזם?) ועל הכביסה שהייתה תלויה בחצר… כל 'המראות' האלה גרמו לו להתחלחל, הוא לא הפסיק לצעוק ולהתלונן ולהתלונן ולצעוק…
 
הקשבתי לכתב האישום האיום הזה שהפנה אצבע מאשימה על היכולות שלי כעקרת בית, וכל הפחדים והדאגות שהטרידו אותי שנים הציפו אותי פתאום בבת אחת – 'אני אמא גרועה…' 'אני כישלון מוחלט…' 'מה נעשה עוד חודש? לאן נלך? אלוקים אתה שונא אותי!…'
 
רק שהפעם, כשהיצר הרע העלה את כל הטיעונים האלה, ובמיוחד את האחרון – 'אלוקים אתה שונא אותי', לא 'קניתי' את זה ממנו. נכון, בהתחלה זה צבט בפנים, אבל אחרי נשימה עמוקה פניתי לאלוקים ואמרתי לו: "אבא יקר, כל מה שאתה רוצה זה בסדר מבחינתי. אם אתה מעיף אותנו מכאן אחרי שלושה חודשים, זה חייב להיות לטובה! בטח יש לך משהו יותר טוב בשבילנו".
 
המחשבה שאלוקים עושה את זה רק בגלל שהוא אוהב אותי, נתנה לי את הכוח והאומץ, את התקווה והתעוזה.
 
למה?
 
לומר לבן ההמום את המשפט הבא: "אנחנו עוזבים, וזה רשמי".
 
לפתע פתאום, כאילו מישהו החליף את הצד השני של התקליט (הישנים, השחורים ההם) ובן התחיל להישמע אחרת. "מה? אי אפשר לעשות דבר כזה! אתם לא יכולים לעזוב פתאום!…" האמת, נראה לי שהוא הבין בדיוק את הבעיה העיקרית – בעל הבית של הבית הזה הוא אבא שלו, לא הוא!
 
כשהוא עזב בעלי פנה לשכנים ליד, שגם הם גרים בשכירות, ושאל אותם מתי חוזה השכירות מסתיים והאם הם מתכוונים לעזוב. וואו! אין כמו אבא שבשמים! הם יעזבו בעוד שלושה חודשים, בדיוק בזמן שאנחנו צריכים לעזוב לפי החוזה המקורי עם האבא!
 
העסקה עדיין לא סגורה, עדיין, אבל אני יודעת שאלוקים אוהב אותנו.
 
ואני גם יודעת שכאשר חז"ל לימדו אותנו שאנשי סדום חתכו או מתחו את הרגליים של האנשים שהגיעו לשם, רק כדי ש'העיצוב' היה מושלם, הם לא צחקו. הם באמת התכוונו לזה.

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

של צוות האתר

הוספת תגובה

הכתבה הבאה

אחי היקר, אני בטוח שלא היית מתנגד לקבל טלפון מהרמטכ"ל לבוא לפגישה אישית. מצאת חן בעיניו. בא לו להיפגש איתך, והוא מודיע לך: "חייל, בהזדמנות חגיגית זו, כל הטפסים ברשותך, אתה יכול להחליט עכשיו כל החלטה, מה שתגיד קדוש. אתה קובע, אתה מחליט". שווה, לא?

Featured Products