קרוסלה צבעונית
הלוואי ויכולתי להסתובב בקרוסלה של חיי, לראות את הצבעים מסביבי ולהרגיש את החיות המפעימה את עורקיי בכל רגע, כאילו אין מחר. הקרוסלה של שרון רוטר.
הדבר הפשוט והטבעי בשבילי זה לצנוח חזרה לשגרה ולחיי היומיום של חודש מר חשוון, לסמן עוד 'וי' על מקלחת או ארוחת ערב וכל אחר הצהריים לחכות שכבר יגיע הלילה והילדים ילכו לישון.
יום רודף יום, הזמן עף ואני מרגישה כל הזמן כמו מחכה למשהו שיגיע, שיקרה, שיעיף אותי, ימלא אותי, ישמח, יחייה. משהו אחר, כזה שאני לא רגילה אליו, שיגיע מבחוץ ויהפוך את חיי לקרוסלה צבעונית.
בינתיים, אני בתוך האפור הרגיל, ממתינה, מתפקדת כמו רובוט, עושה מה שצריך כי ככה צריך והרגעים כמו עוברים לידי מהר מדי ובלי להתעכב.
לפעמים, אני רוצה שאיזה רגע אחד יעצור לידי, ינער את כתפיי בעדינות ויאמר: "גברת, גברת, תתייחסי אלי, אני חשוב, אני ייחודי, אני פה עכשיו ולעולם לא אחזור".
אבל הם לא מתחשבים באטימות שלי, הרגעים האלה, הם פשוט ממשיכים לעבור. הם כנראה מחכים שאשים לב אליהם. אחרי הכל, הם הרגעים שלי וגם הם זקוקים לתשומת לב, אבל הם עדינים מדי בשביל לדרוש את שלהם, במיוחד כשמסביב יש כל כך הרבה אחרים שדורשים את שלהם באופן אגרסיבי למדי.
ובכל זאת, בתוך כל הרעש וההמולה יש הפוגות קטנות בהן כן נשמע קולו של הרגע. לפעמים זה קורה כשאני נתקלת במעשה של חסד ואז נופלת עלי מן נחת מרחיבה, כזו שגורמת לרגע להתארך מעט מהרגיל ולהיות נוכחת בטוב המרגיע השורר בו.
ובעיתות של הכרה בהשגחה הפרטית, לפעמים אפילו בדיעבד, אז הרגע ההוא והרגע הזה של ההבנה הופכים לאחד וקרן האור שחודרת מבעד לעננים מנקה את עיניי לראות, להיות ולהודות.
מאמרים נוספים בנושא:
וגם בעיתים של שינויים בחיים, לפעמים לטובה ולפעמים נדמה שלרעה, הרגעים משתנים, מקבלים מימד אחר או שאנחנו בוחנים אותם אחרת.
אבל בינתיים, בחיים הרגילים של היומיום, הם ממשיכים לעבור לידי, הרגעים החמקמקים הללו, ואני נרדמת בשמירה, בהתנהלות הרגילה, לא מרגישה את הפספוס, אבל מרגישה מפוספסת.
אבל גם בתוך הנמנום יש יקיצות, הבלחות פתאומיות מעוררות, בהם אני שואפת קצת יותר אוויר ומתאמצת לצאת מהקורים שטוויתי, ואולי גם להוציא איתי את כל מי שתלוי בי.
זה לא חייב להיות משהו גרנדיוזי במיוחד. אלה דברים קטנים שמייחדים את הרגעים, שהופכים אותם לארוכים יותר, אולי אפילו לנצחיים.
אתמול בלילה, למשל, החבאתי פתקים בקלמרים של ילדיי. לכל אחד מהם כתבתי כמה שאני אוהבת וגאה בו ובמה הוא מיוחד ויחיד בשבילי. אני יודעת שהרגע בו כתבתי והרגע בו הפתק התגלה ונקרא, הוא אחד כזה מיוחד ומואר ונצחי, בשבילי ובשבילם.
וגם הרגע בו הרמתי טלפון לחמותי הבוקר, לשאול אותה איך היא מרגישה, לספר לה קצת על התינוק החדש, לרענן אותה מהכאב והסבל בו היא שרויה רוב הזמן.
וההודעה ששלחתי לבעלי שיחיה, בו הודיתי לו על כל מה שהוא עושה למעני ולמען שנינו, שידע שזה לא נסתר מעיניי שזה באמת משפיע ועוזר לי.
או פשוט, לעצור באמצע היום בעבודה או באמצע הכביסה (אפילו אם זה המצעים של הקטן ששוב הרטיב במיטה) ולומר, "איזה כיף! איזה כיף לי!" ובאמת לנסות להרגיש את זה מעל לאדי הריח החזק העולה באפי.
"לכל זמן ועל לכל חפץ תחת השמים" אמר שלמה המלך ע"ה, החכם באדם בספרו משלי. פה למטה הכל מסודר ומתוחם, ולכל דבר יש את הזמן שלו. אבל השם הוא מעל הזמן ואף רגע לא הולך אצלו לאיבוד.
הלוואי שהייתי זוכה להפנים את הרגע, להכיל ולהבין שבאמת הוא לא מתכוון לחזור. להפסיק לחכות שמשהו טוב יותר יקרה ולהתייחס לחיי האפרוריים כחוויה יוצאת דופן, צבעונית וייחודית. להסתובב בקרוסלה של חיי, לראות את הצבעים מסביבי ולהרגיש את החיות המפעימה את עורקיי בכל רגע, כאילו אין מחר.
* * *
שרון רוטר, רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו. אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור