רק בן אדם?
ניסיונות הם אתגרים לא קלים לאף אחד, וזה נכון. אבל איך מתמודדים עם אמא חולה כשמישהו כל הזמן נושף לך בעורף וצועק "את רק בן אדם!"?
"…כי עיקר מציאות האדם בעולם הזה הוא רק לקיים מצוות ולעבוד ולעמוד בניסיון, והנאות העולם אין ראוי שיהיו לו אלא לעזר ולסיוע בלבד, לשיהיה לו נחת רוח וישוב-דעת למען יוכל לפנות ליבו אל העבודה הזאת המוטלת עליו. ואמנם ראוי לו שתהיה כל פנייתו רק לבורא יתברך ושלא יהיה לו שום תכלית אחר בכל מעשה שיעשה, אם קטן ואם גדול, אלא להתקרב אליו יתברך ולשבור כל המחיצות המפסיקות בינו לבין קונו, הן הנה כל ענייני החומריות והתלוי בהם עד שימשך אחריו יתברך ממש כברזל אחר אבן השואבת, וכל מה שיוכל לחשוב שהוא אמצעי לקורבה הזאת, ירדוף אחריו ויאחז בו ולא ירפהו. וכל מה שיוכל לחשוב שהוא מניעה לזה, יברח ממנו כבורח מן האש…" (רבי משה חיים לוצאטו, הרמח"ל זיע"א, מסילת ישרים).
לפני כמה ימים קרה לי משהו לא צפוי בכלל. זה היה בדרך חזרה הביתה, אחרי קניות וכמה שקיות בידיים, כשפתאום מצאתי את עצמי עם הפנים על המדרכה, ידיי פרושות לצדדים עדיין אוחזות בשקיות. מעלי שמעתי קולות של אנשים "גברת, את בסדר?"… אני מניחה שכן. הם עזרו לי לקום והמשכתי את ההליכה הביתה. הבנתי שהפגיעה לא רצינית, אחרי הכל אני יכולה ללכת ולהזיז את הרגליים. הכאב אומנם היה חזק, אבל בבית גיליתי שהברכיים נפוחות ושרוטות.
"תודה, אבא יקר" אמרתי לבורא עולם בתפילה האישית (התבודדות כפי שמכנה אותה רבי נחמן מברסלב). "זה היה יכול להיות יותר גרוע ואז היה לי קשה לטפל באמא שלי". המשכתי להודות לו גם בערב ולמחרת. בשעות הצהריים הרגשתי הרבה יותר טוב, הברכיים כבר לא הטרידו אותי. יומיים נוספים עברו וכל מה שנשאר מהנפילה היו כמה שריטות וקצת רגישות בברכיים. חזרתי לשגרה והייתי קצת מופתעת.
אה, איך זה קשור לציטוט של הרמח"ל אתם בוודאי שואלים?
ובכן, ולמען האמת, המחשבה הראשונה שעלתה לי בראש באותו יום שנפלתי הייתה – איך זה קרה לי? הרי אני לומדת, מתחזקת, מתפללת, מתבודדת, מקיימת מצוות… אז למה זה קרה לי?!
ברור ואני גם יודעת שאין שום אופציה אחרת – יש לכך סיבה טובה והקב"ה רוצה ללמד אותי משהו, וגם לקרב אותי אליו יותר. אני לא כל כך יודעת מהו ההקשר בין נפילה לברכיים מנקודת מבט רוחנית, אבל לפי מה שהרב שלום ארוש כותב בספרו השם רפאך, זה קשור למה שנקרא "ברכיים כושלות", וכדבריו: "ברכיים מרמזות על כך שהאדם הולך בדרך לא טובה, כמו שנאמר "ברכיים כושלות"…"
מאמרים נוספים בנושא:
הדבר היחיד שאני כן יודעת הוא שהעבודה הרוחנית שלי, ברגעים אלה ממש, היא הטיפול באמא שלי. מבלי להיכנס לפרטים, ולמרות שאני מאמינה שזה מה שהשם רוצה ממני עכשיו וכשאני חושבת על זה לעומק, מה גם שיש בעשייה הזו סיפוק אדיר – יש את הימים האלה, הזמנים המסוימים, שחוסר הסבלנות והכעס משתלטים עלי. יש גם פעמים שאני נשמעת כמו אחת שמחלקת הוראות לאמא, שעם הזמן הופכת תלויה בי יותר ויותר.
ביקשתי מבורא עולם שיעזור לי לדבר אל אמא בצורה עדינה יותר, אבל בפעמים שדברים לא היו כמו שרציתי, כשאמא לא הייתה יכולה לעשות בדיוק את מה שאני רציתי שתעשה, גם אם זה היה רק לטובתה ורפואתה, הקול שלי טיפס לגבהים כמו על אוטומט. וזה הפך להרגל כואב ומעצבן. וגרוע מזה, מצאתי את עצמי מצדיקה את ההתנהגות הזו עם כל מיני תירוצים כמו: 'אני לא ישנה מספיק' (שזה נכון, אבל הקב"ה נתן לי כוחות ואנרגיות לא מהעולם הזה, באמת!). או, 'אני רק בן אדם' (וגם זה בהחלט נכון, ובסולם הסבל – סבל קטן או גדול – זה עדיין סבל…)
מאז הנפילה, הנורה הזו הבהבה לי מעל לראש והבנתי שהמצב של אמא (המאוד לא פשוט) הוא לא רק העבודה הרוחנית שלי, אלא גם ניסיון שהקב"ה נתן לי ושיש לי אחריות מסוימת כלפיה. זו סיבה מספיק טובה לפנות אליו ולבקש ממנו עזרה, ולא אליה! כל הכעסים הם מה שה -, כעסים ועצבים מיותרים. הם לא יותר משום דבר וכל מה שאני צריכה לעשות הוא רק להתמודד איתם כשהם מופיעים. הצורך שלי להיות בשליטה על המצב התחיל לתפוס מקום רציני יותר.
אתמול הרגשתי הרבה יותר קלה ורגועה. אני כבר לא מרגישה שאני צריכה לשכנע את אמא לעשות דברים. אם היא רוצה, היא תעשה, ואם לא, אז היא לא תעשה. אני צריכה לזכור שאמא שלי היא זו שסובלת מבעיות בריאותיות לא קלות, לא אני. העבודה העיקרית שלי היא לשמח אותה (כמו שאמר לי חסיד יקר לפני כמה שנים כשאבא שלי ע"ה חלה).
היצר הרע חכם וערמומי. הוא יכול לגרום לנו לחשוב שאנחנו לא צריכים להתמודד, כי גם לא מצפים מאיתנו. למה? אנחנו "רק בני אדם" עם פגמים וחסרונות. אבל זה בדיוק העניין ומה שהרמח"ל מלמד אותנו – שהעולם הזה נברא עם חסרונות והתפקיד שלנו כאן הוא לנסות לפרוץ את המגבלות האישיות שלנו, להתגבר על המניעות ולהתמודד עם המוגבלויות, כי השכר העיקרי הוא לא בעולם הזה אלא בעולם הבא, המקום בו נדבק בבורא עולם באמת.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור