אל תשפטו!

לא מזמן קראתי סיפור אמיתי שמתבסס על דבריו של ה"חפץ חיים" – רבי מאיר ישראל הכהן מראדין זיע"א – הלכות שמירת הלשון, שהן הבסיס והיסוד לדרך בה אנו מדברים אחד עם השני.

הסיפור הזה באמת העיף אותי, כי הוא דוגמה מלאת עוצמה ללמה אנחנו לעולם לא צריכים לדון או לשפוט את האדם במצב מסוים עד שאנחנו מבררים את כל העובדות תחילה! וגם אחרי שביררנו את כל העובדות על הנייר, אנחנו לא יכולים לומר שאנחנו יודעים הכל! ומסיבה מאוד פשוטה – אנחנו לא יכולים לקחת בחשבון את המחשבות והכוונות של האדם. זו סיבה מספיק טובה להבין שאנחנו יכולים לשפוט או לדון שום אדם. נקודה.

וזה הסיפור…

בחור בשם אליעזר ראה מודעה בלוח מודעות באזור בו הוא גר בה מבקשים מהציבור תרומת מח עצם לחולה בלוקמיה. בלי לחשוב פעמיים, הוא התקשר וניגש לבדיקת דם. אחרי כמה ימים, ואחרי שכמעט שכח מכל העניין, הטלפון שלו מצלצל. מעברו השני של הקו נאמר לו שהוא מתאים לחולה.

אבל עוד לפני שהוא הבין בכלל מה קורה, הוא מצא את עצמו יושב מול הרופא שהסביר לו את כל התהליך. נפעם, הוא עזב את בית החולים ואז מצא את עצמו יושב מול אבא שלו, על הספה, ומספר לו על מה שקרה.

אבא שלו ישב בשקט והקשיב עד שאליעזר תיאר את הפגישה המרגשת עם החולה. מר ד.

בלי שום אזהרה מוקדמת, אבא שלו פתאום החל לרעוד מרוב כעס. הפנים שלו האדימו והוא קם מהספה, בקושי הצליח לשלוט בעצמו: "לא מעניין אותי שום דבר, אתה לבן אדם הזה לא עוזר! אתה לא מציל לו את החיים! הבנת?!?"

התגובה הלא צפויה של האבא השאירה את אליעזר המום. אחרי שהתעשת מעט, הוא ניסה להסביר לאבא שלו שמדובר כאן בחיי אדם ואין דבר יותר יקר מזה ו"הצלת חיים היא משהו שעומד ראשון במעלה!"… אבל אבא שלו לא רצה להקשיב בכלל. בסופו של דבר, האבא נרגע וסיפר לבן שלו למה הוא הגיב כך.

"באותם ימים קשים, בשואה הארורה" הוא החל לספר בקול רועד, "נשלחתי לעבוד במפעל שהוקם בתוך הגטו בו גרתי. מהבוקר עד הלילה עבדתי ובתמורה קיבלתי חתיכת לכם עבש ומעט מרק. הגרמנים לא ידעו שהחבאתי את הבן שלי איתנו במפעל. הם חשבו שהם "ניקו" את הגטו מילדים…

מאמרים נוספים בנושא:

לעשות מהלימון לימונדה

בלי לדעת

בחזרה לבירקנאו

הילדה עם התפוח

אושוויץ האחרת

סידקה מצילת חיי

ולמוות לא נתנני

"במשך היום הוא התחבא מאחורי קורת עץ בתקרת התא של המפעל. בלילה, היה יוצא מהכלא שלו ומתגנב למחסן האוכל שהיה שמור לגרמנים, והיה חוזר עם כל מה שהצליח לקחת. לפעמים הוא היה מתגנב למשרדים והורס או קורע את כל מה שהצליח. הייתי גאה בו, בבן שלי, אבל גם פחדתי מאוד על החיים שלו. האמת? גם לא יכולתי לעצור אותו.

"בגטו היה יהודי שהיה מועדף על הגרמנים מכיוון שהיה מומחה ביצירת פצצות. כולנו נזהרנו ממנו מאוד ואפילו לא התקרבנו אליו. יום אחד, כמו רעם ביום בהיר, הוא נכנס למפעל כמו רוח סערה ונופף עם האלה שבידו. בלי שום אזהרה, הוא הכה עם האלה בקורות, בדיוק איפה שהבן שלי הסתתר. הדם שלי קפא. חור גדול נפער בתקרה והבן שלי צנח ישר לידיים שלו…

"הוא משך אותו החוצה וסגר את הדלת. הוא גנב לי את הילד הקטן שלי… התינוק שלי… דקה לאחר מכן, נשמעה ירייה. הוא הרג אותו!… לעולם לא אסלח לו! הוא לקח ממני את הדבר הכי יקר לי, את הדבר היחיד שנשאר לי שם…"

הדמעות זלגו על לחייו של האבא.

אליעזר היה המום, הוא ישב בשקט ולא ידע מה לומר או מה לעשות.

אחרי ניסיונות שכנוע של בני המשפחה ושל הרב במקום מגוריהם, האבא השתכנע שהצלת חייו של אותו אדם היא דבר חשוב ולא משנה מה היה בעבר. ולא רק, הוא גם הסכים לפגוש את אבא של מר ד. "כי אולי זה לא אותו מר ד. שאתה מכיר!" אמרו לו.

אבל ברגע שאבא של אליעזר ראה את מר ד. המבוגר הוא כמעט התעלף. "זה הוא! זה הוא!" הוא צרח והגוף שלו החל לרעוד.

"הרשה לי להסביר לך" אמר לו מר ד. "אני יודע שאתה כועס עלי מאוד. לאורך כל השנים ניסיתי ליצור איתך קשר, לספר לך מה באמת קרה. הגרמנים רצו להרוג את כל הקבוצה שלך מכיוון שגילו מה הבן שלך עשה. אני התנדבתי להרוג אותו כדי להציל את שאר הקבוצה. כשהחזקתי אותו בידיים שלי בחוץ, הבנתי שאני לא יכול לעשות את זה. הבנתי שהדרך היחידה להציל אותו היא לעזור לו לברוח. אז הרגתי את שני חיילי הגסטאפו ששמרו על המפעל וברחתי למנזר הקרוב. השארתי שם את הילד וחזרתי לגטו. הגרמנים רתחו מזעם, אבל בגלל שאני מומחה ביצירת פצצות הם לא יכלו להרוג אותי. ובמקום להרוג אותי, הם החליטו לענות אותי".

מר ד. לקח נשימה עמוקה והמשיך.

"אחרי המלחמה חזרתי למנזר ולקחתי בחזרה את הילד, שהנחתי שהוא כבר יתום. ומכיוון שלא היו לי ילדים משלי החלטתי לאמץ אותו. עשיתי כל שביכולתי לאתר אותך, לספר לך שהבן שלך – הבן שלנו – בחיים! עכשיו אתה מבין למה אליעזר מתאים לו בצורה מושלמת – הם אחים!"

יש למישהו טישו?