לא אוהבת להפסיד

אנחת רווחה ענקית עומדת לי בגרון, מחכה ומצפה כבר להשתחרר ביחד עם שחרורם של הילדים בחזרה למסגרות החינוכיות. יום אחרון, אסרו חג, מין יום שאף פעם לא ממש הבנתי את טעמו בימינו. בימים עברו, היה זה היום שחותם את החגים, זה שמאפשר לעולים לבית המקדש לארוז את מיטלטליהם ולצאת חזרה הביתה. קצת כמו צום גדליה לחוזרים מאומן (לכל נשות אומן – אתן יכולות באמת להבין).

אבל בימינו, לכל אלו שצריכים לחזור לעבודה ונאלצים למצוא כל מיני פתרונות מעיקים ולבקש טובות כדי למצוא סידור ראוי לילדים, זה ממש יום תקוע ומיותר. יאללה, נגמר החג, אודרוב, רוצו חזרה למעון, לגן ולבית הספר ותשאירו אותי רגע לאסרו חג משל עצמי. תנו לי רגע שקט להתבונן, להתבודד, לסגור כמה קצוות, לחזור לעניינים, לחשוב על מה היה ומה עוד צריך לקרות, ופשוט תנו לי להיות.

תנו להתחיל את השנה כבר, להיות מועילים, לייצר תפוקה, לחזור לתעסוקה ולקבל 'פס' מלהחליף חיתולים ולחתוך שמונה מאות תפוחים ביום. אפילו המקרר כבר בוכה בכי מר, 'תסגרו אותי כבר!….' הוא צועק על הילדים בכעס וייאוש.

זה מדהים. כמה שאנחנו מחכים לחגים לשבור את השגרה, להתפקס על הרוחניות, להתחבר עם עצמנו ועם בורא עולם, ככה מהר גם נמאס לנו מזה ואנו מייחלים כבר לחזור לשגרה המבורכת וחוזר חלילה, כמובן, עד הפעם הבאה ששוב נבקש כבר את החג.

במוטיב החוזר של לרצות את מה שלא טבוע עמוק באדם אפשר להבחין בכל דבר. לדוגמה, ביום הכיפורים שכל מה שייחלתי אליו היה להתפלל בבית הכנסת תפילה אחת בשקט ובריכוז, עד שבאה מלאכית בדמות נערה צעירה שהציעה לשמור על התינוק, ופתאום נחרדתי מהאפשרות לבלות את התפילה הארוכה הזו בבית הכנסת. ואולי היא תהיה כך כף מייגעת שעדיף לי להישאר בבית ולנוח כשהתינוק הולך לישון?

אתם מבינים, עד שקבלתי את מה שרציתי הייתי עסוקה בלהצטער על מה שלא מתאפשר לי, וכשכבר קיבלתי אותו הצטערתי גם עליו. או במילים אחרות: יצאתי קירחת מכאן ומכאן…

אני חושבת הרבה על כל התבניות הללו שטבועות בנו, וביניהן – על הנטייה לדבוק בחיסרון ולהעצים אותו למרות כל ה"יש". לפעמים נדמה לי שהמלחמה בתבניות הללו נדונה לכישלון ידוע מראש. כי לא משנה כמה אעבוד על הנקודה הזו, תמיד יישארו בי, במידה זו או אחרת, שאריות של התבוננות גם על האין, או על הרצון הלא ממומש. במובן מסוים, לא משנה כמה אקבל – תמיד ארצה עוד, ותמיד תהיה בחירה שתגרום לי לוותר על צד אחד ובכך להפסיד את השני.

אני לא אוהבת להפסיד. זו גם תבנית שטבועה בי. לא אוהבת את תחושת הכישלון, את ההחמצה, את ההרגשה שיכולתי אבל… וזה לא מגיע ממקום של "כוחי ועוצם ידי", כי אני כן מנסה להרפות ולתת לבורא עולם לנהל את העניינים. זה פשוט קשור לתבנית הזו שקשורה לעצם הבחירה, שקשורה למהות של העולם הזה שקשור לרצון של השם עלינו. ואני לא בטוחה שאני יכולה להמשיך לשחק את המשחק הזה, במיוחד מתוך הידיעה שאין לי באמת סיכוי לנצח אותו. אני כן בטוחה שהשנה אני מכוונת לדייק. לדייק בקשר שלי עם הבורא. לדייק עד כדי כך שהמשחק שלי יהיה רק מולו. לנסות לעקוף את התבניות הללו. לפרוש עוד לפני שהתחלתי ולזעוק אליו שעייפתי להילחם בטחנות רוח, שאני רוצה לבחור שלא לבחור יותר, שהוא יבחר בשבילי, שאני לא אראה יותר את ה"חסר" ולא את ה"הפסד", שאבין אחת ולתמיד שהכל זה רק "יש" וארגיש את המלאות הזו בתוכי. לא עוד בורות, חורים וכיווצ'וצ'ים בבטן. לא עוד לחשוב "אילו" ו"אם". לא עוד להיגרר למטה בגלל חוסר דיוק.

"ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך" אומר דוד המלך ע"ה (תהילים ע"ג), וכך גם אני מבקשת. בלי לדעת, פשוט להיות. בלי לחשוב – כמו בהמה, אבל איתך השם, רק איתך. "אחזת ביד ימיני" ותוביל אותי בידך. "בעצתך תנחני ואחר כבוד תיקחני". תן לי עצה טובה, שלמה, כזו שלא תשאיר בי חלק חסר, שתיתן לי להתנהל בעולם הזה בכבוד. "ואני קרבת אלוקים לי טוב", תישאר קרוב אלי, רק תישאר קרוב. כי השנה המלך נשאר בשדה ואני מתכוונת להידבק אליו צמוד וצמוד, להחזיק חזק ולא לעזוב.

* * *

שרון רוטר, רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו. אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com