רק אהבה!

לעזור למתחרה שנשרף לו העסק? לחייך לשיכורים שנכנסו לחנות? לומר מילה טובה? זה נשמע רחוק ולא מציאותי, לא אנחנו. אבל כזה היה אבא. רק עם אהבה!

3 דק' קריאה

הרב אליעזר רפאל ברוידא

פורסם בתאריך 16.11.2016

אני עומד לקחת אתכם לזיכרון רחוק שלי בעיר קטנה בוושינגטון של שנות ה-50 המוקדמות, כשהייתי ילד בן חמש. כן, אומנם קטן אבל הזיכרונות עדיין חיים ובועטים, בעיקר אלה של אבא.

 

רוב המהגרים היהודים מפולין, רוסיה ואוקראינה, שברחו מהפוגרומים הכואבים של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 באירופה, הגיעו לארצות הברית וקנדה עם רצון עז להתחיל חיים חדשים, כשהם משליכים את הכאב והיהדות שלהם מאחור. לא, אי אפשר להאשים אף אחד, הרי לא חווינו את הזוועות שהם חוו. זו הסיבה שהילדים שלהם, שנולדו ב'ארץ החדשה' גדלו עם ידע מועט, ולפעמים גם בלי, בתורה וביהדות. כזה היה אבא שלי.

 

אבא היה גאה בזהות היהודית שלו, אבל רחוק מאוד מתורה, מצוות ויהדות כחיי יומיום. הוא נולד ב-1921 במניטובה, וגדל כילד קשוח ברחובות בהם הילדים היהודים היו צריכים תמיד להגן על עצמם מהשונאים המקומיים. הוא הצטרף לחיל האוויר המלכותי הקנדי (RCAF) ב-1939 כמפציץ. אחרי המלחמה, הוא רצה להמשיך לעסוק כטייס בחברה מסחרית, אבל אשתו הצעירה, אמא שלי, לא הסכימה שבעלה יחיה בין שמים לארץ, לכן אחד התנאים שלה להתחתן היה שהיא מקרקעת אותו. מאז, הם חיים בוושינגטון אחרי שפתחו חנות בשכונת עוני, כמה רחובות מגבעת הקפיטול, כשבקומה השנייה שלה הם גרו ושם אני נולדתי ב-1949.

 

רוב האוכלוסייה של האזור באותן שנים היו אפרו-אמריקניים שעשו עסקים עם היהודים שגרו בשכונה, לרוב בפינות הרחובות שם היו דוכנים וחנויות קטנות של מצרכים וליקר. מכיוון שהאזור היה די עמוס, אם היית הסוחר היחיד ברחוב יכולת לישון בשקט בגלל פרנסה מספיקה וטובה. אבל מכיוון שחנויות סמוכות אחת לשנייה היו דבר פופולארי ודרך עיקרית להתפרנס בכבוד באותם ימים, לכן הן צצו שם תמיד כמו פטריות אחרי הגשם, בכל הרחובות, והרחוב שלנו לא היה יוצא מן הכלל.

 

החבר'ה מהשכונה אהבו את אבא שלי. הוא כיבד ונהג ביושר ובהגינות עם כל אדם באשר הוא. תמיד היה לבוש חולצה לבנה עם פפיון שחור משל היה משרת לקוחות ממחלקה ראשונה, למרות העובדה שהוא התמודד לא מעט עם מכורים, שיכורים וכייסים שנכנסו פעמים רבות לחנות. רוב הלקוחות היו אנשי יום שחיו מהיד לפה, מעמד הפועלים הפשוט ומשרתים.

 

מאמרים נוספים בנושא:

בכוח האהבה

ביחד, כי כולנו בני אדם

אידיאלים שנשכחו

כוחה של אהבה

אהבה, מה עוד צריך?

אהבה, תרופת הקסם

מדברים מאהבה

מלא נקודות טובות

יש מקום רק לאהבה

 

בסוף הרחוב בו גרנו הייתה החנות של מר שפירא, כך אקרא לו – החנות הנוספת שנפתחה. מר שפירא ניסה בכל דרך למשוך את הלקוחות של אבא לחנות שלו. בעניין הזה לא שמעתי מאבא אפילו מילה אחת, לא על מר שפירא ולא על איך שהוא התנהג. מר שפירא תמיד היה מרחרח באזור, מגשש ובודק מה אבא שם בחלון הראווה הקטן של החנות, מי נכנס ומי יוצא. ובכל הפעמים בהן אבא ראה אותו, הוא תמיד קיבל אותו במאור פנים וחיוך. הוא כל כך האמין שאף אחד לא יכול לפגוע במטה לחמו, לכן לא דאג משום מתחרה. תוסיפו לזה את העובדה שאף אחד בכל השכונה כולה לא התייחס ללקוחות כמו אבא. כן, לעולם לא אשכח את דודה ימימה, מאמא גדולה ואם חד-הורית שהגיעה לשכונה מג'ורג'יה הרחוקה עם שלושת ילדיה שתמיד אמרה, "לא, ממש אין כמו מיסטר ג'ק היקר, לו יש כבוד לאנשים!". ולא, לאבא שלי אף פעם לא היה לולב בסוכות גם לא סוכה, אבל בכל פעם שמישהו הושיט יד וביקש מטבע לצדקה הוא תמיד נתן, ולא משנה מה היה צבע עורו או דתו של האדם.

 

לילה אחד שמענו רעש נורא. צעקות רמות הגיעו מקצה הרחוב. "אש! אש!" מישהו צעק. "החנות של שפירא עולה בלהבות!". אבא יצא כמו מטוס סילון מהבית ורץ במורד הרחוב, לכיוון החנות של מר שפירא. משפחת שפירא, שגם הם גרו בקומה השנייה של החנות שלהם, כבר היו בחוץ כשעל גופם רק הפיז'מות. "החנות שלי… הבית שלי…" מר שפירא בכה. ובדיוק אז, הכבאים הגיעו…

 

"אין זמן לבכות, בוא נעשה מה שאפשר" אבא צעק על מר שפירא שהתעשת באחת. ותוך שהוא מסכן את חייו בתוך הלהבות האיומות, אבא הצליח לשלוף מהחנות-בית את הכספת הכבדה, את הקופה, את המאזניים ועוד כמה פרטים. הכבאים צעקו על אבא וביקשו ממנו להתרחק מהאש הנוראה שכילתה כל מה שנקרא בדרכה.

 

תוך 15 דקות לא נשאר זכר מהמבנה. אפר שחור ופיח בכל מקום. כן, ברגעים כאלה כל אדם מן הסתם יחשוב שהמתחרה ממש נהנה וחכך ידיו לאור העובדה שהוא נותר בעל העסק היחיד באזור, נכון? לא אבא. הוא, בימים שאחרי השריפה, עזר באופן אישי למר שפירא להקים את העסק שלו שוב מחדש. האמת, שהחנות והבית נראו אפילו הרבה יותר טוב מלפני השריפה. כי כזה היה אבא, הוא לא היה מסוגל לישון בלילה אם ידע שמשפחה איבדה את הפרנסה שלה ולילדים אין מה לאכול…

 

אבא שלי היה חלק מדור שעבד יום ולילה בשביל עוד דולר, אבל לא על הקשר האישי עם בורא עולם, שרק מעטים באותו זמן ידעו עליו. אבל האמונה שלו, למרות העובדה שתפילין ושבת לא היו חלק מסדר היום שלו או בלכסיקון שלו, הדאגה והאהבה שלו לזולת הפכו אותו לאדם צדיק ששמו היה שגור רק לטובה בפי הבריות – יהודים ושאינם יהודים. כי כמה אנשים היו מסכנים את עצמם בתוך להבות שורפות כדי לעזור למתחרה שלהם?

 

כזה היה אבא. דוגמה מהלכת על שתיים של אמונה פנימית ואהבת הבריות, חסד וצדקה.

 

ולנו, למרות היותנו שונים במראה, בדעות, בחשיבה, בהשקפה – יש הרבה מאוד מה ללמוד, והכי חשוב – ליישם!

 

מתגעגע אליך אבא.

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

של צוות האתר

הוספת תגובה

הכתבה הבאה

וכך מאישה צעירה שהייתה רחוקה בתכלית, פתאום הרגשתי איך אהבת השם עושה בי שינויים רבים ולטובה, והכל- בשם אהבה. חזרה בתשובה כזאת הופכת הכל ליותר קל.

Featured Products