אל תהיו עיוורים לברכות
מה ששינוי קטן בפרספקטיבה על החיים יכול לעשות לנו, הא? רחלי רקלס הייתה עיוורת לברכות הנפלאות בהן זכתה, אבל לא עוד. יש לה בשורה נפלאה בשבילכם!
לפני שמונה שנים הגענו לישראל למה שנקרא ביקור טרום עליה, והתמקמנו לצורך העניין בבית שמש מכיוון שלעיר זו הרב אליעזר רפאל ברוידא הפנה אותה מסיבה אחת – יש שם הרבה 'חוצניקים', לרוב אמריקאים, לכן הוא הסיק שזה יהיה מקום טוב עבורנו להתחיל את המסע שלנו בארץ ישראל.
הסכמתי מיד, כי מה כבר ידעתי על הערים כאן בארץ ישראל כשגרתי בארצות הברית? אבל כשהגעתי לבית שמש, הייתי בהלם ומאוד מאוד מאוכזבת. זה היה בחול המועד פסח, העיר נראתה לי כמו מדבר. שתבינו, כמי שבאה ממיאמי – עם של חיים תוססים וחופים מהממים, לא יכולתי לתאר לעצמי חיים בעיר קטנה שרחוקה, נו איך לומר, מכל דבר חי ותוסס (מבחינתי כמובן).
אבל לבורא עולם יש את הדרכים שלו ולמרות כל המחאות שלי הגענו לכאן. האירוניה שבדבר היא, שההסתגלות שלי לסגנון החיים הישראלי היה החלק הקל בעסקה, מכיוון שגדלתי בבית שבו שני ההורים ישראלים שהיגרו לארצות הברית, כך שהכרתי את המנטליות הישראלית.
החלק הקשה בעסקה היה להתרגל לחיות בעיר שפשוט לא הרגשתי נוח לחיות בה. היה לי מאוד קשה למצוא חברות, כי הנשים כאן מאוד עסוקות ואין להן זמן מיותר אם בכלל. הרחוב בו גרתי בשלוש השנים הראשונות היה מאוד שקט, לא כמו ישראל שציפיתי לחיות בה.
כשעברנו לבית הנוכחי נוספה ערימת דברים חדשים שלא אהבתי, אותם בקלות הוספתי להרגשת חוסר השייכות לעיר הזו. מה שבאמת ציער אותי יותר מכל שהרגשתי שאני מנותקת מהכל, כי להגיע לעיר הגדולה – תל אביב או ירושלים ושבית שמש נמצאת ממש ביניהן, זה היה פרויקט לא קטן מכל הבחינות (בשבילי כמובן).
כל הגורמים האלה חברו יחד ונתנו לי את כל הסיבות להרגיש חוסר סיפוק מתמשך מהמקום בו אני גרה. בסופו של דבר החלטתי, בסוף הקיץ האחרון, שאנחנו צריכים לחשוב על עוד מקומות אחרים בארץ לגור בהם, כאלה שיהיו יותר מתאימים לרצונות (שלי בעיקר).
מאמרים נוספים בנושא:
ואז משהו מאוד מצחיק קרה.
בדיוק כשהתמסרתי לעובדה שלעולם לא אתחבר לעיר הזו, משהו מוזר התרחש.
פתאום הכרתי חברות. שוקינג, אני יודעת. ופתאום, נהיו לי חיי חברה עם כל מיני נשים קוליות ומקסימות, כאלה שלא ידעתי שאפילו קיימות כאן. הן היו כמוני – מארצות הברית, דתיות ומאוד בעניינים – אופנה, אוכל, כושר וכאלה.
השנה העברנו את הילדים לבתי ספר אחרים, שונים מאלה שלמדו בהם עד לא מזמן, וכולם מתקדמים בצורה מדהימה, פורחים ומשגשגים, למרות שהם אוהבים להתלונן על כמות שיעורי הבית שהם מקבלים. ברוכים הבאים לבית הספר, ילדים. תודה לא-ל שמצאתי את מסגרות הלימוד המתאימות שמעניקות לילדים את מה שייחלתי להם תמיד.
הבית הנוכחי, זה שמצאתי בו ים של חסרונות ופגמים כשהגעתי לכאן עדיין עם ים של פגמים וחסרונות, אבל – וכאן נכנס אבל כמו בכל המשפטים שיגלו את התפנית – עכשיו המיקום בו הוא נמצא לא יכול להיות מושלם יותר! כי הוא ממש על הרחוב בו נמצאות רוב מסגרות הלימוד של הילדים. הקטנים במרחק של 'מהמיטה לכיתה', והגדולים במרחק של כמה דקות הליכה מהכיתה. ולא רק, לכל מקום שאני מפנה את הראש אני רואה בנייה חדשה שתוסיף, בעזרת השם, עוד ועוד תושבים – משפחות וילדים למרקם החברתי שקיים כאן. אכן, בית שמש פוסעת בצעדים מרשימים לקראת היותה עיר מתפתחת וגדולה בישראל. וכמובן, אי אפשר בלי להזכיר את הכביש החדש שנפתח לתנועה ומקצר את הדרך לכביש מספר 1 בחצי מהזמן.
ההסתכלות לאחור על השנים בהן שחיתי בין ההערכה לתלונות, עוזרת לי להבין שהייתי מאוד עיוורת לברכות שלי. הקב"ה ידע בדיוק מה הוא עושה כשהביא אותי לכאן, לעיר הזו, לרחוב הזה ולבית הזה.
מה ששינוי, אפילו הקטן, בפרספקטיבה שלנו על החיים יכול לגרום לנו להרגיש ולחשוב, הא? לפעמים חוסר ההבנה שלנו לטוב שיש לנו הוא הסיבה למה אנחנו לא מקבלים עוד דברים טובים שאנחנו רוצים בחיינו. כי למה שהקב"ה ייתן לנו עוד אם אנחנו לא שמחים במה שהוא כבר נתן לנו?
אז זה המסר שלי אליכם היום – אל תהיו עיוורים לברכות שלכם. אם אתם רוצים עוד, זה בהחלט בסדר לבקש מבורא עולם עוד. אבל רק תזכרו להעריך את מה שכבר יש לכם.
משמע, תגידו תודה.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור