הסתכלות בנרות חנוכה

חנוכה – החג היחידי שלא נקבעה בו סעודת מצווה ושהעניין בו אינו סביב האוכל.

יש בזה צד מאוד נחמד – סופסוף ישנה הפוגה מהתכנון והביצוע של מה נבשל, נקנה, נאכל…. נכון שיש את הסגולה האהובה למאכלים עתירים בשמן בחג הזה (שהתכווצו לידי לביבה וסופגנייה). אבל חוץ מהטיגונים, כל העניין שלנו הנשים בחנוכה הוא – לשבת ולא לעשות.

כן, פשוט לא לעשות.

ועד כמה שזה מפרגן ומתחשב, ושאני מייחלת להכרה הזאת מצד הסביבה ביומיום – זה לא קל. לא קל אחרי נרות החג או הדלקת הנרות, הזמן שבו את אמורה לשבת חצי שעה לפחות ורק להסתכל בשלהבות. בתוך כל שלהבת טמון אור מאותו אור שנגנז מאיתנו בתחילה, מתנה בחינם מאורו של הבורא.

בהתחלה זה היה דווקא קל, כי בשנה שנתיים הראשונות אחרי שגיליתי את מהות תפקידי האמיתי בחג הזה, באמת נאותי לשבת ולשבות. אבל בשנים האחרונות אני בורחת מהנרות כמו משד.

“מה הבעיה שלך?” אני שואלת את עצמי “מה הסיפור? כולה לשבת. זה מה שליבך חפץ בו במשך כל שעות הערות שלך, אז למה בפעם האחת שמותר לך ‘ביי דה בוק’ יש לך קוצים בכיסא פתאום?”

וכן, אני גם מתרצת את זה, ודי טוב הייתי אומרת: “טוב, זאת לא באמת אשמתי, הרי אני מצד עצמי מוכנה לשבת ולבהות (הלוואי, מי כבר בוהה בימינו חוץ מבמסכים?) אבל מה לעשות שהילדים רבים ובוכים, שהתינוק דורש החלפה של טיטול, שהגדולה רוצה כבר שאכין לביבות עכשיו, ושלא נעים מהאורחים (במיוחד מאלה שרחוקים מתורה ומצוות שלא מבינים את העניין). אני יודעת שזה זמן מסוגל לשפע עצום ולישועות גדולות. אני יודעת שזה זמן מסוגל לטיהור הלבבות. אני יודעת שזה משכיח מראות אסורים. אני יודעת שאפשר להינצל מפחדים, להירפא מחוליים, לתקן שלום בית, חינוך הילדים…

אבל יש את הקול הקטן הזה בתוכי שאומר לי, “יאללה, עזבי אותך, מה, רק אם תשבי עכשיו אז הכל יקרה? ומה אם לא? אז לא תקבלי את השפע שמגיע לך? ומה אם תשבי חמש דקות ולא חצי שעה, אז יגיע שפע קטן? זה לא באמת עובד ככה…”

אותו קול קטן קם ומתמרד בתוכי. הוא מתרעם על המשוואות – אם תעשי ככה יצא ככה, ואם לא אז לא. היינו, ראינו, ניסינו, והבנו שזאת ממש לא משוואה בטוחה. אז למה לי להילחם על הזמן שמגיע לי? אם הוא באמת אמור להיות שלי, אז שיתנו לי אותו ללא ניסיונות, ללא קושי, בקלות ובזרימה.

הקול הקטן והמציק הזה, זה שגורם לי לוותר על עצמי, על קדושה, על הזדמנויות חוזרות ונשנות לישועות קטנות בחיי, הוא קול המרידה. מכירים קול כזה בתוככם? כמו שילד קטן מרים את ראשו כמעט בכל פעם שאנו רוצים לעשות משהו שקשה לנו? משהו טוב?

תמיד הייתי קצת מורדת, חייבת לייצג גם את הצד השני, אופוזיציונרית. למען הצדק, השוויון, האיזון – צריך להביע גם את ההיפך. וההיפך הוא הרבה פעמים המרד.

הרב שלמה וולבה זצ”ל מסביר בספרו ‘עלי שור’, שעובר ברחם חסר את המרידה הזאת כדי שלא ייווצר מצב שהרחם הלוחץ יסגור עליו והוא יבעט בו וינסה לצאת טרם זמנו. רק כשאנחנו נולדים נולד איתנו היצר הזה. הוא הכרחי כדי שיהיה לנו כוח של בחירה. אבל כדאי גם לדעת לזהות אותו, להבין את הקול שהוא מייצג אצלנו. אי אפשר לגבור עליו באמת, אבל העצה שנותן הרב וולבה על מנת להכריע אותו היא – ללכת בצעדים קטנים. לא לנסות לקחת על עצמנו את הכל, רק קצת, משהו קטן בשביל להזיז אותנו מהמקום המתמרד, אל נקודה של אור, של טוב.

זה יכול להיות בדברים טכניים, כמו סידור הבית ההפוך (עכשיו אני רק אסדר את הצעצועים), או בהחלטות טובות (בין ארבע לחמש אשתדל לא לצעוק על הילדים), או בישיבה מול הנרות (אתחיל לשבת עשר דקות ונראה…).

הצעדים הקטנים לא מאיימים על היצר ובכוחם לקחת אותך, מבלי משים, עד סוף המסלול ממש. אז בשבוע הקרוב, מול הנרות, ננסה פשוט לבהות, לא לעשות כמה דקות, ובעזרת השם, נזכה לנצח את המורד הקטן ולקבל את השפע שבאמת מגיע לנו.

* * *

שרון רוטר, רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו. אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com