יום כיפור עם אור אחר

אני אוהבת את יום כיפור.

לא יודעת אם זה מקובל להרגיש כך, אבל אני נהנית מהיום הזה. כמובן שלרוב זה בדיעבד, כי מי מאיתנו יכולה מראש להתלהב מיום ללא קפה (כותבת בלשון נקבה כי משום מה נדמה לי שהגברים משחקים אותה יותר גיבורים מאיתנו).

אבל זה מסוג הדברים ששווה להתאמץ עבורם, כי אחרי שזכית לעבור את כל הצום מרגישים כמו מלכים. כמובן שבשנים בהן נשארתי עם הילדים הקטנים בבית, לעיתים בהיריון ולעיתים מניקה, לא ממש הצלחתי להרגיש כמו מלכה. הצומות היו קשים מאוד וחסרים את התעוררות הרוח שיש בבית הכנסת ובתפילות. אבל, תודה לא-ל, הילדים גדלו, הבנות הגדולות מתפקדות עם הקטנים ואני כמעט חופשיה לשהות ולחוות את התפילות.

בשנה שעברה זכינו לעשות את החג עם משפחת אלקובי היקרה ב"בית המכפלה" בחברון. הבית נמצא ממש מול המערה, ומחלון החדר שישנתי יכולתי לראות את כל האזור. הרגשתי זכות ענקית להיות במקום כה קדוש בזמן כה גבוה.

כשלמדתי על מסירות הנפש של אלו הפועלים לקניית הבתים באזור, הבנתי שגם האנשים שסביבי הם קדושים. כידוע (ואולי לא) אסור ליהודים לקנות בתים בחברון. ובכל זאת, קבוצה קטנה מאוד של אנשים (ובעיקר של נשים) הבינו את החשיבות של ההתיישבות היהודית בקרבת מערת המכפלה. בכל מקום שיש יהודי אחד שיושב, הוא פותח את הדרך לכולנו שנוכל גם לדרוך במקום ללא חשש.

עבודת הקודש שלהם היא עבודת נמלים מאומצת של איסוף שקל לשקל כדי לקנות בית במחיר מופרז, שהיה נמכר לערבים בפחות מרבע ממה שיהודי משלם. על אף שכל המסמכים של הקנייה קבילים, המדינה מערימה אינספור קשיים כדי לאשר את הקנייה ואת ההתיישבות במקום. היא ממציאה כל מיני סעיפים, קוברת את הניירת אצל הפקידים ומושכת כמה שיותר זמן על מנת לנסות לייאש את המתיישבים. אבל הם עקשניים ומאמינים בדרכם. בדרך ארץ, המון סבלנות ובדרכי נועם הם ממשיכים לפעול. הם יושבים בבתים הללו על טפיהם המרובים, פעמים רבות ללא מים חמים, מכונת כביסה ותנאים בסיסיים. הם מוציאים המון כסף (שאין להם) על פרוצדורות משפטיות ומיסים, ופעמים רבות לבסוף מפסידים במאבקם.

מאמרים נוספים בנושא:

האושר הגדול ביותר!

בקשה קטנה מאבא

אני יכולה לסלוח

דף חדש

היום אנחנו מתחברים

יום בלי שטן

ימים של אהבה

לא כל יום כיפורים

עת רצון

נפגשתי עם עצמי

תברח מהקופסה

יש חיים מחוץ לקופסה

להתעמת קצת עם עצמי

אותם אנשים פועלים בשקט וללא חשיפה או הכרת הטוב ציבורית. התקשורת מוקיעה אותם ומאשימה אותם בכל הצרות שיש במדינה שלנו-  מדיניות וכלכליות. הם מוארים באור שלילי ורק מעט מאוד אנשים יודעים שהם בעצם גיבורים.

אותו יום כיפור במערה, כשזכיתי להיות במקום הקדוש הזה, הבנתי כמה חשובה עבודתם. עצם העובדה שירדתי מהדירה הישר לרחבה של מערת המכפלה, שהילדים שלי שיחקו ברחבה כאילו הייתה גינת השעשועים שלהם, שאנחנו המבוגרים זכינו להתפלל עם האבות והאימהות הקדושים במניינים עם אנשים מיוחדים מאוד כמו הרב עדס וגיבורי ההתיישבות, כל אלו הרגישו מאוד טבעי ורוממו את רוחי.

כמה חודשים לאחר יום הכיפור הזה נאלצו המשפחות לעזוב את בית המכפלה.

את יום הכיפור הזה לא אוכל להעביר איתם שם, אבל כולי תקווה שממש בקרוב תהיה שכונה שלמה עם מדרחוב יפה ועצים, כמו גבעת אנדרומדה אולי, רק מול המערה.

ועכשיו, אלך לי לאסוף שקל לשקל כדי להשקיע בהשקעה הכי בטוחה שיש – בית יהודי בחברון. צום קל ושיתגשמו כל משאלות ליבנו (וליבם) לטובה.

* * *

שרון רוטר, רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו. אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com