הרגע שעשה את ההבדל

כשאני מתגעגעת שום דבר לא עוצר אותי. זה מה שהיה באותו יום כשנסעתי למשפחה המתוקה של בני, אליה התגעגעתי מאוד. ישבנו ביחד בסלון ונהנינו מאווירה נפלאה כשלפתע שירה, הנכדה המתוקה שלי, התיישבה על הברכיים שלי וניסתה לאתגר אותי עם שאלותיה הילדותיות והמתוקות משהו.

"סבתא, את בת מאה?" היא שאלה בתמימות ילדותית.

"לא", עניתי.

"אז את בת מאה וחמישים?" שאלה בעקשנות.

"לא", עניתי גם הפעם.

עכשיו אסתי, אחותה הקטנה, נכנסה גם היא לתמונה. "סבתא יותר מדי זקנה בכדי לדעת" אמרה בנחרצות.

השיחה הזו העלתה בי זיכרון על סיפור מדהים שקרה במרכז להפרעות ולקויי זיכרון בו עבדתי. אחד מאותם סיפורים שמעניקים לנו במתנה את הרגע הקסום שעושה את ההבדל.

הלן הגיעה כל יום לבושה בבגדיה הססגוניים. לא, לא תתפסו אותה אפילו פעם אחת בלי שרשרת חרוזים גדולה ותואמת לבגדים המיוחדים שלה. היא נכנסה למרכז לקשישים עם משב רוח מרענן ומלאת שמחה. ושוב, כמו בכל יום, הציגה אותי בפני המטפלת הזרה שלה, זו שחשבה כמי ששוכרת חדר בדירה שלה. "לא יכולתי לסרב" אמרה לי הלן בכל פעם מחדש, "היא חברה טובה של הבת שלי ואין לה לאן ללכת. מסכנה".

הלן, מורה לשעבר, אישה עם תווי פנים יפות שגילה המופלג לא הצליח לטשטש, נשמעה רהוטה והביעה את עצמה היטב, למרות שברזומה שלה יש כבר כמה שנות דמנציה פלוס העובדה שהיא חוזרת על עצמה שוב ושוב. כל יום מחדש היא סיפרה לי על הלימודים בקולג' וכיצד התגייסה תוך כדי הלימודים למשמר החופים, ואני כל יום מחדש העמדתי פנים כאילו שמעתי את הסיפור הזה ממש עכשיו. "וואו הלן! זה ממש מדהים", אמרתי בהתפעלות.

אולם יותר מכל, זכורה לי שיחה אחת מיוחדת עם הלן שהייתה הרבה מעבר להשפעת הדמנציה, מעל וגבוה לאותה פגיעה קוגניטיבית אכזרית.

מאמרים נוספים בנושא:

זקן ועקשן

האויב הזקן

אוצר השערות הלבנות

טובים, לא מרירים

תעשו מקום לברכות

אל תהיו עיוורים לברכות

חלב ועוגיות

תחרות עם איש זקן

המונולוג

העגלון

חלון יפה

הכובע של מירי

אחר צהריים אחד ישבנו על הספסל מחוץ למועדון וחיכינו לבת שלה. הלן לא הבינה למה הבת שלה מתעקשת לאסוף אותה כשהיא גרה במרחק של כמה רחובות מכאן. "אני לא יודעת למה היא דואגת כל כך" התלוננה בפניי. "אני בהחלט מסוגלת להגיע לבית שלי בעצמי. גרתי בשכונה הזאת במשך 30 שנים, למען השם!"

אני כמובן לא טרחתי להזכיר לה שהיא הגיעה לישראל חודשיים קודם לכן. למה? כי כשאתם עובדים במקום כזה אתם יודעים מתי להפסיק לתקן אנשים. זה גורם להם נזק רגשי והם כאילו 'ננעלים' ומתכנסים בתוך עצמם.

אבל יותר מכל, הלן נהנית משיחות פילוסופיות. היא יכולה להשמיע עצות של איך להיות שכנים טובים (תמיד תחזירו לשכנים את מה שהם הלוו לכם, ואף פעם אל תריבו איתם).

הלן ישבה על הספסל מלווה בתחושת מרירות מסוימת בגלל שהבת שלה לא סומכת עליה. "איך זה מרגיש להזדקן?" שאלתי את הלן כדי להסיח מעט את דעתה.

"אנשים זקנים מרגישים פעמים רבות שהם לא רצויים" היא הסבירה בנחישות נעימה. "וזה בגלל שאנחנו מהווים תזכורת לעבודה שאי אפשר לברוח ממנה – כולם מזדקנים ומתים. אף אחד לא חי לנצח. יש שבירה פיזית ומנטאלית ואנשים לא רוצים להתמודד עם זה. גם אני לא רוצה להתמודד עם זה ואני כבר בת 85! ויש לי עוד עשר שנים, לפחות… אבל אם אשקע במחשבה על המוות זה ייקח ממני את כל שמחת החיים שלי. כי תמיד יש שמחות ורגעי נחת, כל יום, לא משנה כמה זקן אתה נהיה. ועל זה אני מודה לאלוקים כל פעם מחדש!"

שמעתי את הקול של הלן המורה באותו רגע של בהירות, וגם שמעתי את קולה של האמת.

ונדהמתי.

ישבנו בשקט עד שבתה הגיעה במכונית הפיאט הכחולה והמאובקת שלה. עזרתי להלן לקום מהספסל, הנחתי על ידה את תיק העור האדום עם השרשרת הזהובה שתמיד היה ריק, ובצעדים מדודים הלכנו לכיוון הרכב.

"היא הייתה בסדר היום?" שאלה בתה של הלן שלה עם חיוך גדול על הפנים.

לפני שהספקתי לענות, הלן כבר התחילה לצחוק. "ראית איזה מן דבר זה, יהודית?" שאלה הלן כשהיא מנסה לעצור את הצחוק המתגלגל שלה, "שהילדה הקטנה שלי פתאום נהייתה אמא שלי?!"