ל”ג בעומר – נוסעים לרבי שמעון

יש לי כמה מכרים שממש מכורים לקברי צדיקים. בכל רגע או הזדמנות פנויה הם ממהרים להילולה התורנית בציון, וממש לא משנה באיזו שעה של היום או כמה קילומטרים מראה הוויז ליעד.

יש לי חברה שמבקרת בקביעות ובתדירות גבוהה אצל הצדיקים. כשאין לה זמן היא עושה גיחות קצרות לציונים שבסביבתה, ובהזדמנויות מיוחדות היא לא מוותרת על ישיבה ארוכה של כמה ימים טובים, כולל לינה. שום דבר לא מרתיע אותה – לא הצפיפות, לא ההכנות המפרכות הנדרשות למשפחה מרובת ילדים בתנאים לא תנאים בטבע, ולא המרחק. ל”ג בעומר זאת ממש חגיגה עבורה. היא שוכרת קראוון, נוסעת מבעוד מועד למירון, ומקפידה להישאר גם כמה ימים אחרי ל”ג בעומר. כנ”ל סדר אומן (לא בראש השנה כי יש רוב מוחלט של גברים, אבל בכל הזדמנות אחרת…).

אני לא יודעת אם זה קטע של חוזרים בתשובה, שמשתוקקים להרגיש קדושה וחיבור ומוצאים זאת לעיתים בציון של צדיק, או שמא עניין זה דווקא מצוי יותר אצל בני עדות המזרח שנדמה לי שהחיבור הזה זורם להם בדם (ותסלחו לי על ההכללות).

אבל אני לא כזאת. לצערי, אני לא מרגישה איזה צורך עמוק או רצון לבקר בציון.

לא מעט פעמים אותה חברה מתקשרת אחרי הצהריים ומציעה לי להעביר את הזמן עם הילדים בגינה ליד הציון של יהודה בן יעקב ביהוד, העיר הסמוכה אלינו, ואני מודה שזה לא ממש קוסם לי. אני מעדיפה ללכת לגינה המקומית, למה להתאמץ להתרחק?

אבל יש פעמים שאפילו אני זקוקה לחיבוק של צדיק.

מקרה כזה קרה לי לקראת ל”ג בעומר בשנה שעברה.

הייתה זו תקופה סוערת עבורי כשהחלפתי קידומת והגעתי לגיל ארבעים. הילדה הגדולה שלי הגיעה לגיל מצוות והקטן לגיל שלוש. אחרי הרבה שנים שהייתי צמודה לבית ולגידול הילדים, פתאום מצאתי את עצמי בלי תינוק יונק ועם שתי בנות גדולות שמסוגלות לתפקד כאימהות קטנות. האפשרות לצאת ולהיכנס ללא הסרבול של מציאת בייביסיטר או הזעקת סבתא, פתחה בפני עולם שלם של הזדמנויות.

הבעיה היא, שבמקביל לתחושת הרווחה התחלתי גם להתבלבל. מה כדאי לי לעשות? במה להשקיע? איך לבנות את עצמי מפה?… היו לי כל מיני רעיונות אבל הלכתי קצת רחוק, וכשחלקתי עם בעלי הוא חשב שהשתגעתי. הוא התנגד בכל תוקף לרצון שלי להיחשף חשיפה מסיבית, לצאת החוצה לעולם בבת אחת ולחשוף על הדרך גם את משפחתנו.

בפעם הראשונה בחיינו בעלי אמר לי “לא” על משהו שהוא כביכול שלי. כעסתי עליו מאוד ולא יכולתי להירגע. התקשרתי לרב שאני מעריכה כדי להתייעץ איתו. כששמע אותי הרב הוא ענה את התשובה האולטימטיבית, כזאת שאי אפשר היה להתווכח איתה: “אין לי עצה” הוא אמר “אבל לכי לרבי שמעון ביום ההילולה שלו. הוא ודאי יעזור לך”.

רבבות של אנשים מגיעים לציונו של רבי שמעון בר יוחאי זיע”א במרון ביום ל”ג בעומר. (צילום תמונות: דוד כהן 156 שאטרסטוק)

אני? במירון בל”ג בעומר? מה זה שייך אלי?? אבל הרב אמר ואני הייתי במצוקה.

בבוקר שלפני ההילולה לקחתי רכבת ונסעתי למירון. נכנסתי לקברו של הצדיק, הזלתי כמה דמעות, נתתי פרוטה לצדקה ועשיתי תיקון הכללי. ביקשתי ממנו ישועה וחזרתי מיד הביתה. קצר ותמציתי. עצם הפעולה הזו הרגיעה את נפשי הסוררת.

הישועה אכן הגיעה, אבל לא ממש כמו שחלמתי עליה. זמן קצר אחרי כן בעלי שבר את הרגל וכל הכעסים כבר לא היו רלוונטיים. היחסים בינינו השתפרו והתקרבו, ולמרות הכאבים הפיזיים, בדיעבד, ראיתי שאכן זאת הייתה ישועה.

בכל מקרה, למדתי לפעם הבאה לדייק בתפילה – רק ברחמים בורא עולם, רק בלי דינים ובזכותם הבלעדית של הצדיקים.

* * *

שרון רוטר, מוסיקאית יוצרת זמרת וכותבת, מקדמת נשים יוצרות. רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו. אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com