בשדי יער: בגן התפילה וההתבודדות פרק יז- אנשי הבעל תפילה

למעשה, התבות שרבנו כותב עליהן, שעל ידן מקבלים את השפע, אינן דוקא התבות של התפלה האישית, ההתבודדות. אלא, כל תפלה ותפלה, בין תפלת השמונה-עשרה, ובין אמירת תהלים – כל תפלה שאדם מתפלל, הוא יוצר כלים לקבל בהם השפע. לכן בכל פעם שאדם עוסק באיזו תפלה שתהיה, שידע: אני הולך עכשו לבנות כלים לקבלת השפע. ויתפלל בכונה, בלי לזלזל.

ועל זה בעצמו צריכים תפלה, כאמור לעיל. האדם צריך הרבה להתפלל על התפלה, ויבקש מהבורא שירחם עליו ויזכה אותו שלא לזלזל בתפלה, שיזכה אותו להתחבר עמו ולהדבק בו בתפלה, שהמחשבה תהיה קשורה בדבור בקשר חזק ואמיץ, שיזכה אותו לדעת שאת עקר החיות מקבלים מהתפלה, שיזכה להגיד כל מלה מהתפלה בהתעוררות, בחשק, לשיר ולנגן ממש כמו אנשי הבעל תפלה, שרבנו מתאר כיצד היו הוא ואנשיו עוסקים בשירות ותשבחות, ודויים ותשובות, והיה נותן להם חבורים שיש לו בנושא

התפלה וכו’. כך כל אחד צריך לשאוף להיות מאנשי הבעל תפלה. כי גם על התפלה עצמה צריכים תפלה. ולמעשה על התפלה צריכים תפלות יותר מכל דבר אחר, מאחר וכמו שכבר הגדרנו זאת: התפלה היא הגאלה. ואם התפלה היא הגאלה, דהינו שכאשר האדם זוכה להתקרב לעבודת התפלה הוא למעשה קבל את גאלת נפשו, אם כן בוודאי שהתפלה היא הדבר שצריך יותר מכל דבר אחר, לעורר רחמי שמים עליו לזכות לה.

לכן, אדם צריך לבקש הרבה מה’: רבונו של עולם, תזכה אותי להתקרב לתפלה. תעזר לי שאני לא אזלזל באף אחת משלש התפלות. תעשה אתי חסד, שכל תפלה ותפלה: שחרית, מנחה, ערבית, תקון חצות, תהלים, לקוטי תפלות וכו’ – אני אתיחס אליה בכבד ראש. תרחם עלי שאני אדע, שעקר ההתחברות והדבקות אלליך, היא התפלה, וכאשר אני אעמד בתפלת “שמונה-עשרה”, אני לא אמהר. כי איך אפשר שבזמן שאני עומד לפני מלך מלכי המלכים ויכול להתחבר אליו ולהדבק בו, אני אמהר? הרי אני רוצה להתחבר אתך ולא לברח ממך. אני רוצה להדבק בך, ולא להתנתק ממך. רבונו של עולם, נתת לי כאלו “תחנות” בכל יום להתחבר אליך בהן, להדבק באורך ולהכיר אותך, לדעת אותך, ולחדש כחותי וחיותי. תעזר לי להתגבר על היצר הרע שחולק על התפלה, ומכניס בי מחשבות לזלזל בתפלה. תן לי להאמין שהתפלה היא דבר העומד ברומו של עולם ולהשקיע את כל כחותי בתפלה.

ובאמת רואים כאן בחוש את הההתגברות של היצר הרע על האדם. הרי כל אחד יודדע שאין יותר טוב מה’, ואין יותר טוב ומתוק מאשר להדבק בה’, וכל מאוייו של כל יהודי וכל כסופיו הם רק להדבק באור פני מלך חיים, וכשסוף סוף מגיע למצוה ולמקום ולשער שממנו הוא יכול להכנס אל ה’ יתברך ולהתחבר אתו ולהדבק בו – הוא ממהר… זהו שקר נורא ואים מה שהיצר הרע מצליח לבלבל את כל העולם מלהתפלל בכונה.

ואחרי כל זה, כאשר האדם מבין ויודע את כל זה, והוא מבין איי שנתנה לו, להתחבר עם ה’, היתכן שתעלה על לבו מחשבה: הא

תפלתו או לא? בודאי הוא לא חושב על זה כלל. כי מאחר וכל מבוקשו הוא להתחבר עם ה’, אם כן, משהתפלל, הרי קבל מבקשו שהתחבר ונדבק בה יתברך.

לכן עתה הדבר ברור: האדם צריך להתפלל הרבה על התפלה בשביל שיתפלל כמו שצריך, שהרי למדנו עתה איזה עמק יש במצוה זו, ואיזו זכות וחסד יש במצוה זו, ואיזו גאלה יש במצוה זו, ולא יעלה על הדעת לקבל דבר כל כך גדול בלי הרבה תפלה.

אם האדם יבין בצורה חד משמעית וחזקה, שגאלה זו תפלה, בודאי הוא יתפלל הרבה מאד על התפלה. כי התפלה זו הגאלה של האדם, ומשהאדם מתקרב לעבודת התפלה, החלה גאלת נפשו. על פי זה נתן להבין מה שאמר רבי נתן מברסלב: המשיח שלי כבר הגיע. כי הוא זכה לתפלה, וכשאדם זוכה לתפלה הוא יכול לומר בפה מלא: המשיח שלי כבר בא.