‏לא פשוט להיות פשוט קאוצינג מפרשת שמיני

 “וַֽיְהִי֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁמִינִ֔י קָרָ֣א משֶׁ֔ה לְאַֽהֲרֹ֖ן וּלְבָנָ֑יו וּלְזִקְנֵ֖י יִשְׂרָאֵֽל” (ויקרא ט, א)

ימי ספירת העומר

אנו נמצאים בימי ספירת העומר שכל מהותם הוא עיניין הספירה. נשאלת השאלה האם מדובר בספירה של מספרים? וודאי שלא! הרי ה’ מצפה ורוצה מאיתנו הרבה יותר מסתם ספירה.

הספירה עניינה לדעת ולהבין שכל יום שעובר אנו מקבלים עוד ועוד תוספת קדושה ואור הכרחיים לקבלת התורה. אסיר שנמצא בבית הסוהר ויודע על מועד שחרורו מכין טבלת יאוש בה סופר כל יום עד למועד העזיבה, כלומר כמה ימים עוד נשארו לו. שהרי הוא נמצא במקום לא טוב ורוצה כבר לצאת לחופשי. לעומת זאת, עם ישראל בימי ספירת העומר נמצאים ברוך ה’ במקום טוב בו הם מחכים כל יום ויום עד לקבלת התורה, בשבעת הספירות שכל יום מהווה חלק אחר בספירה עם מהות האור והשפעה רוחניות השייכים רק לה וככזה הציפיה היא גדולה טובה ומבורכת. מקבלים עוד ועוד תוספות והספירה כאן חיובית מאירה מעצימה ומגדילה. הספירה היא עניין רוחני לחלוטין!

לעניין המספרים

אנו יודעים שכבוד הקדוש ברוך הוא לא ברא בעולמו שום דבר מיותר, ולכל דבר יש את הרוחניות וההשפעות לטוב ולמוטב. ה’ ברא את המספרים שאף בהם יש כוחות רוחניים. בחסידות ישנה התייחסות רבה לשפע של המספרים. 

המספר שמונה

המספר שמונה מסמל ביהדות את העל טבעי. העולם נברא בתוך גדרי הטבע שישה ימי בריאה ויום אחד של מנוחה, סה”כ שבעה ימים, בהם העולם מתנהל כסדרו. שמונה הוא מה שמעל לטבע או כמו שמובא בספרי חסידות: “שבע זה טבע, שמונה זה מעל הטבע”. 

לא בכדי חג חנוכה נחגג שמונה ימים, ולא סתם את ברית המילה עורכים דווקא ביום השמיני להיוולדו של תינוק (שאגב רמת קרישת הדם היא הטובה ביותר!) 

השמיני מסמל מה שמעל לשכל האנושי. מה שנמצא מעבר לתפיסות של הגיון, הבניה תרבותית וחברתית, הרגלים ומתודות. 

פרשת שמיני טומנת בחובה את סוד ה-8

פרשתנו פרשת ‘שמיני’ טומנת בחובה את סוד השמונה, הסוד שמעל לטבע, ומשמה משתמע כך וכן מהציווי הכתוב “ויהי ביום השמיני..”

הפרשה עוסקת בתחילתה בתרגולת הקמת המשכן ופירוקו. שבעה ימים הקימו ופרקו את המשכן וביום השמיני הקימו אותו שוב שלא על מנת לפרקו (קודם היציאה לנקודת המסע הבאה במדבר), אלא על מנת להתחיל לעבוד בו. עבודת הכהנים במשכן היא למעשה הריטואל הדתי רוחני שבני ישראל נזקקו לו בהיותם דור יוצאי מצריים, שהורגל בעבודת אלילים ועל כן נזקק לכלים מוחשיים ולעבודה כדי להשיל מעליו את כבלי הגלות ולהתחבר לאלוקות.

הווי אומר, מעבודה זרה, לאמונה באל אחד אך לא ב”בום”, בבת אחת אלא באופן הדרגתי עם הבנה, השגה ועשיה כאשר ברור כי כל העשיה הזו מכוונת למעשה לעבודה פנימית בנפש ככתוב: “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם” (ולא בתוכו).

ושוב אנו יכולים לחבר את הנקודה המהותית בה התחלנו את המאמר שכל עניין ספירת העומר, ספירת הימים היא עבודה רוחנית פנימית ועמוקה על מנת שנהיה זכים וטהורים לקבל את התורה הקדושה. להכין את עצמנו. 

בהמשך, מובא הסיפור הדרמטי של נדב ואביהוא, שני בני אהרון הכהן שהיו להוטים כל כך לשמש בקודש ונפשם כלתה לאלוקות עד כי פרחה מגופם. יש פרשנים המדברים על כך שחטאו ויש המסבירים כי השתוקקותם לאלוקות היתה מעבר ליכולת אנושית ועל כן נפרדה נשמתם מגופם. כך או כך, אין זו הדרך שבה ה’ רוצה שנעבוד אותו. סוף הפרשה, באופן מפתיע ובלתי קשור לחלוטין (לכאורה), מדבר על אכילת שקצים ורמשים והאיסור בכך. למה שאדם ירצה בכלל לאכול רמשים? הפרשנים מדברים על עניין זה כאכילת דבר שהנפש משקצת אותו, מואסת בו. תחשבו על שוק עממי בסין או תאילנד ומישהו מציע לנו לאכול ג’וק מקורמל על מקל (איכס, גועל נפש ממש!)

מה בכלל הקשר בין אותה סצנה נשגבת של היום הראשון לעבודת המשכן, דרך מות בני אהרון ועד איסור אכילת שקצים ורמשים? דומה הדבר לגרף המתחיל מנקודת שיא ומתרסק כלפי מטה במהירות.

ברור כי אין כאן חיבורים סתמיים וכי יש שיעור שאנו צריכים ללמוד, ותורת החסידות מגלה לנו מהו.

המשכן היה שיא רוחני אליו הגיעו בני ישראל, כבר במסעם במדבר. זו היתה אפשרות להתקשר עם עבודת השם באופן מוחשי ומעשי. משם נולדה סיטואציה של שניים מבני אהרון שנפשם כלתה לאלוקות ומתו. מדוע? כי מעמדם הרוחני שהיה כה גבוה תעתע בהם, והם לא צייתו להוראות המדויקות של עבודת המשכן, יתכן שהם חשבו שהם ‘מעל’ לנהלים, ובכך מצאו את מותם בשל הכנסת אש זרה למשכן.

ובסופו של דבר מגיעים אנו לאזהרה מפני אכילת שקצים ורמשים והאינסטינקט הטבעי הוא למאוס ולגעול בהם ועדיין, יש כאלה שיכולים להגיע למצב שבא להם להתנסות בקוקטייל נמלים עם שוקולד.

המפתח להבנת העניין, אומרת תורת החסידות הוא – התבטלות וקבלת עול.

התבטלות בפני האינסוף וקבלת עול 

יכול אדם לטעון כי שכלו, מעמדו הרוחני, ייחוסו, למדנותו, תאריו, ידיעותיו שרכש הינם מספיקים בכדי לעמוד בסטנדרט רוחני ואישי גבוה. אין לו צורך לא במצוות ולא בציווים. אלוקים נמצא אצלו בלב, והוא עובד אותו בדרכו , אין זה אלא אחיזת עיניים וגאוות הלב. אין קשר בין מתנה אלוקית של חוכמה, יכולות וכישורים לבין עבודת המידות ענווה, צניעות ואמונה בה’. 

מצב כזה הוא בעייתי, מכיוון שפרשנות אישית, כפי שנתנו נדב ואביהוא לעבודה במשכן יכול להגיע למקומות לא רצויים ואף למצבי אבסורד עד לבחירה בדברים שאותם הנפש משקצת ומתעבת. ועלינו ללמוד מכך הרבה!

הפרשה מלמדת שלא משנה כמה חכמים, נבונים ומלומדים אנו, כמה ההגיון מבריק והטענות מלוטשות (שזה לא מעצמנו, זה מתנת ה’ יתברך). כל עוד לא נקבל על עצמנו באופן הפשוט את הציווי האלוקי, לא נוכל להתחבר נכון לתפקידכם ולפוטנציאל הגלום בכם בעולם הזה. 

לא פשוט להיות פשוט

ה”ביטול” האני של האגו וקבלת העול, הוא למעשה הקוד בו פותחים את הכספת ששם מונחת היכולת שלנו לממש את עצמנו עד הסוף. למה? כי זה ציווי ה’, זהו רצונו ועלי לבטל את רצוני מפני רצונו יתברך. וזו כל העבודה וזה כל התכלית. וזה המבחן האמיתי שלנו מלמד אותנו רבי נחמן להיות אנשים פשוטים ותמימים וכמו שאמר פעם אחת “לא פשוט להיות פשוט..”

ומה הקשר של כל זה למספר שמונה, ולפרשת “שמיני”? כי זה בדיוק המקום הגבוה מהשכל, מהטבע, מההבנה האנושית. היכולת לעשות מעשה, או להמנע ממנו לא בגלל שהוא מובן ונתפס בשכל אנושי אלא כי הוא מכוח ציווי אלוקי. הוא המקום שבו נגמר השכל ומתחילה האמונה, וכמו שהמספר שמונה גבוה מהמספר שבע, כך קבלת העול גבוהה מהדעת האנושית והאמונה גוברת על ההיגיון. ואז, לא מגיעים למצבים, בהם הנפש עוזבת את הגוף בגלל פרשנות לא נכונה. כי תכלית עבודתנו בעולם הזה להיות נשמות בגופים דווקא, ולעשות לו יתברך דירה פה, בעולמות תחתונים, על ידי הליכה אחרי הציווי האלוקי, האינסופי, בדיוק כמו הספרה שמונה. (מבוסס על שיחה מאת הרבי מליובאוויטש, “שולחן שבת”).    

 שבת שלום ומבורכת, רוחמה אפרתי