עניין של טיימינג

לפעמים נדמה לי שאני מדברת יותר מדי. כן, גם אני כמוכם מכירה את אמרת חז״ל האומרת ש״עשרה קבין של שיחה ירדו לעולם, תשעה נטלו נשים״, ואני יודעת שאני פטפטנית, דעתנית ואוהבת לדבר על עצמי עד בלי די, אבל בזמן האחרון אני מרגישה שאני ממש, אבל ממש צריכה לסתום קצת את הפה.

הבעל זרק איזו אמירה ביקורתית? במקום להטיח בו את כל החשבונות שבינינו, אני מבינה שכדאי לי לשתוק. הרי מה יעזור לי להחזיר לו באותה המטבע? להעניש אותו? לגרום לו להבין שהוא טועה? זו לא הדרך, ובסופו של דבר זה גם ממש לא משתלם. לא לי, לא לו, ולא לבני הבית.

״תשתקי״ אני מצווה על עצמי, ״אל תגיבי״, ״תורידי ראש עד יעבור זעם״. ואז זה נגמר ואחרי דקה וחצי הוא שוכח ממה קרה או ממה שאמר.

עכשיו, שלא תבינו אותי לא נכון, אני לא איזו צדיקה שמבליגה ומעבירה ומיד הכל בסדר. אבל אני כן יודעת שהכל הוא רק עניין של תזמון.

בפרשת השבוע מופיעות הבנות של צלפחד שעושות ממש מהפכה נשית. כתוב עליהן שהיו חכמניות כי ״דיברו לפי שעה״. כלומר, שידעו מתי לפתוח את הנושא הטעון הזה של ירושת הנחלות. אם כן, מכאן לומדים שיעור שאין שני לו: שהטיימינג הוא קריטי.

מאמרים נוספים בנושא:

לדבר מהלב

איפה העולם?

להקשיב, זאת אמנות

מישהו לדבר איתו

מדברים ונדבקים
החברים הכי טובים
החבר הטוב
שימו הכל על השולחן

זה מתחיל בדיבור
הרמב"ם ממליץ
דאגות? דבר על זה

את רוצה להגיד משהו לבעלך? חכי לזמן שהוא רגוע, אחרי שאכל, שאתם יושבים ביחד במרפסת לקפה הזוגי, שאת נושאת חן בעיניו – ואז אמרי בפשטות ובלי כעס, דברי על עצמך, על רגשותייך, לא עליו ועל מה שהוא עשה או אמר: ״נפגעתי היום מדבריך, אני מרגישה בצורה הזו אתה כאילו מבטל את כל מה שאני כן עושה ומדגיש את מה שלא. ברור שיש לי עוד מה להשתפר אבל אני מרגישה שהדיבור הזה מחליש אותי במקום לחזק, ואחר כך גם הילדים סובלים מזה…״.

או לחילופין, אם את עדיין ממש כועסת ומרגישה שאת לא מסוגלת לדבר ברכות, את יכולה לחכות לזמן שהוא יירגע ואז לעבור לידו ולומר ״אני לא מוכנה שתדבר אלי יותר כמו שדיברת בבוקר״, ופשוט להסתובב וללכת. לא להוסיף האשמות, לא לפרט יותר מדי ולא להישאר לשמוע תגובה. אם את חייבת להוציא מעצמך דיבור ״מעניש״, תקפידי שיהיה מתומצת ופשוט.

גם עם הילדים אני מרגישה שדיבור יתר לא עוזר, ואולי אף גורע מכוחי. אם כל היום אני מבקשת מהם שיניחו את הנעליים במקום, ועדיין, כל פעם שאני נכנסת לסלון יש נעליים מפוזרות בכל מקום, אז כנראה שאני עושה משהו לא נכון, ופשוט צריך לנקוט בגישה אחרת.

כמו כל דבר בחיים, גם למה שרוצים לומר יש הטיימינג המתאים שמשנה את כל התמונה…

רק עם הילד החמישי החכמתי, סוף סוף, ואני ממש מרגישה את ההשפעה של מיעוט במילים. ברגע שהוא משתובב יתר על המידה אני ניגשת אליו, מסתכלת לו בעיניים ובקול נמוך ותקיף אומרת לו ״אני לא מרשה״, מסתובבת והולכת. אני מקפידה לא להציץ עליו לראות אם הוא ממשיך. אני יודעת שמאותו רגע הוא ימשיך שניה וחצי ויעבור למשהו אחר.

אבל בעיקר בימים טרופים אלו, כשכל כך חם שם בחוץ (תרתי משמע) – כשמישהו זורק אמירה וכל העולם מתנפל עליו בהיסטריה כאילו הוא רצח ושדד, אולי כדאי למעט בשיתוף, או לדעת איך ומתי לומר את הדברים כדי שבאמת יישמעו. אם זה ברשתות החברתיות, בתור לסופר או בכביש. קודם כל כדאי לבלום את הפה, ואחר כך לחשוב טוב אם יש תועלת בדבריי, איך הם יתקבלו ואם באמת הכרחי להשמיע.

או כמו שאמרו את זה קודם, לפניי, חכמינו ז״ל: ״שתיקה יפה לחכמים״, ״כל ימי גדלתי בין החכמים, ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה״ ו״גם אוויל מחריש-חכם ייחשב".

* * *

שרון רוטר, מוסיקאית יוצרת זמרת וכותבת, מקדמת נשים יוצרות. רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו. אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com