מסתכלים במראה

העולם הזה הוא מראה. הרבה פעמים אנחנו רואים סביבנו תופעות שקל לנו מאוד לגנות אותן, ואפילו לצחוק עליהן. אבל אם היינו מסתכלים קצת פנימה – היינו רואים שאנחנו מתנהגים בדיוק אותו הדבר! כשרואים התנהגות כזאת בחוץ זה נלעג, אבל כשאנחנו בעצמנו מתנהגים אותו דבר אנחנו בכלל לא שמים לב.

בפרשה שלנו מסופר על בני ישראל. אחרי כל כך הרבה ניסים ונפלאות, ואחרי כל כך הרבה רגעי שיא של יציאת מצריים, קריעת ים סוף, מתן תורה, השראת שכינה במשכן, ותוך כדי שהם “עטופים” באינספור ניסים גלויים – ומה קורה להם? פתאום הם מתגעגעים לאיזה אבטיח, או שום או דגים… מה קורה כאן? על מה אתם מתלוננים? איך זה יכול להיות?

ונכון שהיו אלה האספסוף, הערב רב, אבל בכל זאת, ה’ מדבר על כל עם ישראל, כי אם עם ישראל היו מלאים בהודאה ובהכרת הטוב – אף אחד גם מהאספסוף לא היה מעיז להתלונן.

ואפשר לראות את זה על ילדים. אתה משקיע הרבה כסף ועושה לו מסיבה ויום הולדת או בר מצווה, והוא מתרגש מאוד ומודה להורים ומרגיש רגשות חזקים מאוד של הודיה והערכה; ופתאום יום אחר כך, הוא לא מקבל איזה שטות קטנה שעולה שני שקלים והוא יכול להפוך את כל הבית ועושה את המוות להורים…

זה טבע האדם! והתורה כותבת לנו על אותו אספסוף כדי שאנחנו נלמד לחיים שלנו לא להיות כמותם. כי אותו טבע של המתאוננים הוא בדיוק הטבע האנושי של כל אחד מאתנו.

כל אחד מאיתנו זכה לראות בחיים ניסים והיו לו רגעים של הארה אלוקית שבהם זכה להרגיש כמה הוא בר מזל וכמה יש לו להודות וכמה טוב לו בחיים; ובכל זאת אחנו בעולם של תאוות והכול בחוץ מלא פרסומות וחלונות ראווה מלאים בתאוות וכל הזמן “מזכירים” לנו כמה אנחנו חסרים, וברגע אחד של הרגשת חוסר או תאווה אנחנו שוכחים את כל האור והחסד שיש לנו בחיים.

יהודי יקר, היצר הרע העיקרי הוא למכור לנו את השקר והתאווה כאילו יש לנו מה לחפש בעולם הזה. אין שום דבר בעולם הזה. העבודה העיקרית של היהודי היא לא לשכוח לרגע את כל החסדים, וממילא לבוז ולזלזל בכל מה שיש לעולם הזה להציע לנו, ואז תמיד נהיה מוגנים ושמורים ודבוקים בה’ יתברך ובטוב האמתי.

שבת שלום