בשדי יער: בגן התפילה וההתבודדות פרק כו- הפסקה ממרוץ החיים

כי זו אחת מהמעלות הגדולות של ה”שעה התבודדות”: לעשות ישוב הדעת וחשבון הנפש. יקצרו היריעות להביא את כל דברי חז”ל המפוזרים בתורה כלה, המדברים במעלת ההתבודדות וחשבון הנפש. ובאמת, כל מי שיש לו שכל ישר, גם בלי להיות בקי בכל דברי חז”ל, הוא מבין מדעתו שחשבון הנפש הנו יסוד, שכל אדם אחראי מוכרח לאחז בו. כל אחד מבין, שבמרוץ החיים חיב כל אדם שיהיה לו פסק זמן לבחן את מעשיו, ולבדק אם הוא במרוץ הנכון…

אמנם, מי שחי בלי תכלית ואין לו שום כונה לתקן את עצמו ואת מדותיו וכו’, ולשפר את חייו, וגם אינו משגיח על מעשיו, ולא מענין אותו אם עשה

איזו עולה או לא, בודאי שאין מקום לחשבון נפש בחייו. אבל אדם שמאמין שיש תכלית, ורוצה לעבד על עצמו, ורוצה “לעשות חשבון” לעולם בו הוא חי, ולאנשים שאתם הוא חי, ולעצמו, וכל שכן לבורא שברא אותו, בודאי מכרח שיהיה לו חשבון נפש.

אבל דא עקא, גם כשיודעים זאת, במרוץ החיים וטרדותיו הרבות, האדם מזניח את עבודת חשבון הנפש, ובמקרה הטוב הוא עושה חשבון נפש בעתות מיחדות בלבד, כגון חתן בערב החתנה, או בעת צרה לא עלינו.

מכיוון שכך הוא, תקנו רבים מגדולי ישראל תקנה, שיפרש כל אדם בזמנים קבועים, וילך למקום מיחד ויתבודד בינו לבין עצמו ובינו לבין קונו, ויתן לבו לעשות חשבון נפש ולעורר עצמו לתשובה ולתקון.

אבל, לצערנו הרב, המציאות היא, שגם תקנה זו על פי רב נדחית לצד מחמת מרוץ החיים וטרדות הקיום, ורב בני האדם, אפלו השלמים והטובים ביותר, אינם עוסקים בחשבון נפש כמעט, וזהו אחד מהדברים שמעכבים יותר מכל את הגאלה הכללית והפרטית.