סמכות הורית- פרק ו’

הורים יקרים, בשבוע שעבר, הכרנו סיבה/סוג נפוץ של “אי-ציות”, דיברנו על “אי ציות להורים, מתוך התנגשות של רצונות”.

אנחנו דורשים משהו, והילד, מתעכב, מורח, מתעלם ואפילו מסרב. יש לכך סיבה, גלויה או סמויה.

המטרה היא: להבין את המניעים של סירוב הילד לציות, ומתוך תובנות אלו נלמד ביחד בע”ה דרכי התמודדות חינוכיים.

הזכרנו שזה אמנם טבעי מאוד להיפגע כאשר אנחנו קוראים לילד, או דורשים ממנו לבצע מטלה מסוימת- והוא מתעלם או מסרב, אך התגובה שלנו צריכה להיות מכילה ואחראית.

מטרתינו היא חינוך. ומחנך צריך להיות סבלני, לפעול בחכמה, לדעת מה לעשות, ולבנות תוכנית טיפול  .

מה עומד אחרי ההתעלמות

כאשר נניח לרגע את ה”חוצפה” של הילד באי הציות להורים, וננסה להבין מה עומד אחרי ההתעלמות של הילד: פשוט- יש כאן קונפליקט בין רצונות שונים. אתם רוצים שהילד יאכל, ואילו הוא מעוניין להמשיך את המשחק. זה לא שהוא לא רעב, הוא אפילו רעב מאוד, אבל הוא שקוע במשחק .

מה אנחנו כהורים עושים? ישנם שני סוגי הורים, שפועלים בצורה לא תועלתית .

הורה א’: מכריז על מלחמת כוחות. מי שיותר חזק- מנצח!

הורה ב’: משכנע את הילד ומנסה לקנות אותו בהבטחות ופרסים .

במידה והילד טיפוס עם עקרונות, כאשר נחייב אותו בכוח: על ידי צעקה, משיכה, החרמת המשחק, איום, הכאה וכדו’ שיפסיק עכשיו ומיד את המשחק ויבא, יצרנו אצלו אוטומטית יצר התנגדות ומלחמה על כבודו, בגלל שהוא היה שקוע במשחק.

במידה והילד טיפוס עדין וחלש, כאשר נחייב אותו בכוח בד”כ הילד ייכנע, אבל יבוא בלא חשק תוך כדי הבעת התמרמרות, פרצופים, השמעת קולות וכדו’ ופעמים ואפילו יעיז ויתנגד.

בשני סוגי הילדים אמנם הילד “נכנע” בסופו של דבר, אבל לא בגלל שהוא “רצה” לשמוע בקולנו, אלא בגלל שחייבנו אותו ושוב הפסדנו את הפעולה החינוכית.

אצל הורה ב’ המבטיח פרסים והטבות בתמורה לעשיית רצונו, זהו כשלון חינוכי המרגיל את הילד לחוסר משמעת בהעדר הטבה ומחנך אותו לסחיטה תמידית.

נחנך בעדינות!

במידה ואנו מבינים את הילד ואת ה”קונפליקט” שהוא נמצא בו ויש לנו מטרה “לחנך” אותו לעשות את רצוננו ולא “לכפות” עליו את רצוננו נשתמש ב”שיטת- העידון “.

נעשה לילד הכנה קודמת, בכדי לא “להתקיל” אותו ולהביאו למצב של חוסר ציות. נבצע תזכורת ונודיע לו: “משה, השעה עשרה לשבע. בעוד 10 דקות מתחילה ארוחת הערב, תזדרז לסיים ולאסוף את המשחק”. נסו אפילו בשלב ראשוני להתפשר עם הילד, תעזרו לו להתחיל לאסוף או תצמידו לו את אחד האחים, בתנאי שאז יבוא ישר לשולחן.

במידה והשתמשתם ב”שיטת העידון” כיבדתם את הילד, לא זלזלתם, גערתם, צעקתם או איימתם עליו ובכל זאת הוא “ציפצף” ולא אסף את המשחק, בשעה שבע תתחילו לאכול בלעדיו, התעלמו ממנו וממעשיו וכשיגיע אח”כ לשולחן, אל תאפשרו לו להשתתף בארוחה.

תבהירו לו בצורה חד משמעית: “משה, אמא מאוד אוהבת אותך, אך בבית שלנו יש חובות וזכויות. ארוחת הערב מתחילה בזמן שאמא החליטה, וזה זמן ידוע וקבוע, הזכרתי לך והיית צריך לאסוף את המשחק בזמן ולהגיע לשולחן בשעה שבע.

עכשיו תמתין בחדר עד שנסיים את האוכל ואח”כ אכין לך פרוסה עם משהו. חוץ מזה שהפסדת את ארוחת הערב עם כולם, במהלך היומיים הבאים אני לא מרשה לך לשחק במשחק   “.

תקיף ולא תוקפן

אתם לא חייבים להשתמש דווקא בצורה הזו, אך אתם כן חייבים להיות מעשיים והחלטיים.

אם נהיה בע”ה תקיפים )לא תוקפנים( בביצוע ההחלטות, הילד יבין שיש כאן מי שמנהיג את הבית והוא לא יכול לעשות ככל העולה על רוחו. לאחר שעברו היומיים של העונש, נשוחח איתו ונזכיר לו מה קרה (בלי לדוש הרבה בבעיה) נבהיר לו את החלטתנו והוא יפנים ויבין “שמשתלם” לו מבחינה הגיונית לבצע את רצוננו.

בילד בוגר יותר אפשר להוסיף ולעבוד איתו על הגדרת זמנים. נגיד לו: משה, בזמן שיש לך לשחק, אנחנו לא מפריעים לך, אבל בזמן שנועד לאוכל אתה מוכרח לסיים ולהגיע.

תדע, שההתנהגות שלך גוררת לך הפסדים. למשל, זמן ארוחת הערב היא בשבע. בשעה שבע וחצי כולם מסיימים את האוכל והמטבח מנוקה ונסגר. לאחר זמן זה אין אפשרות כבר לשבת ולאכול בו  .

חשוב להסביר לו בדוגמא: שזה מצחיק לכעוס על נהג האוטובוס אם הוא יצא מהתחנה בזמן ורק אנחנו איחרנו להגיע.

במידה ו”נרחם” על הילד ולא נעמוד על העונש החינוכי שהוא קיבל, הפסדנו את חינוך הילד מרצוננו החופשי. לכן חינוך חייב להיות עקבי וברור.

חשיבה חיובית

דבר נוסף, כשאנו חושבים שהילד מתנהג בצורה מסוימת כי הוא רוצה להציק, להרגיז ולעצבן אותנו, או סתם לזלזל, לצערי לא נוכל להיכנס אל ליבו ולפעול לשינוי. אולי יהיה שינוי בהתנהגותו בצורה זמנית, אך השינוי לא יוכל לעולם להיות מבפנים, מתוך רצון להשתנות ומתוך אהבה להורים. כאשר השינוי יהיה כלפי חוץ, הוא לא יוכל להחזיק מעמד.

חכמינו לימדו אותנו: “אהוב את הבריות ומקרבן לתורה”. כדי לשנות את השני, כדי לשנות את התפיסה שלו צריך לאהוב אותו. לאהוב זה להבין אותו, לסלוח לו על העבר וללמוד לפתוח כל יום דף חדש .

לסיכום

נזכור את “תהליכי” החינוך של השבוע: נאהב את הילד, נבין את הקונפליקט, נעמוד על החלטותינו, לא נפחד להעניש כשצריך, נשוחח על הבעיה ביחד ונמצא לה פתרונות, נתחיל תמיד דף חדש ונפרגן הרבה על כל הצלחה!