קרבה אל נפשי גאלה

קרבה אל נפשי גאלה”, זו לא רק כותרת, אלא גם מציאות מוחשית, אין אדם שאין לו שעה! כך קבעו לנו חז”ל, ונסכו בנו עוצמות של תקווה ואור במשפט תמציתי זה.

לכל אחד מאיתנו, יש תכנית שלימה של חיים, דמיון ציורי חלומי איך הוא רוצה, או איך הוא היה רוצה שיראו לו החיים, הן מבחינה גשמית, והן מבחינה רוחנית, כל אחד לפי השקפת חייו, ולפי שאיפותיו. הן בגדלות בתורה, הן בעבודת התפילה, והן בתיקון המידות, או ברכישה של מדרגות רוחניות נעלות ככל האפשר כראוי באמת.

והן מבחינה גשמית שיהיה לכל אחד מאיתנו אור ואושר, בני, חיי ומזוני רווחי, ומה לא… כי הרי זוהי משאלת הלב של כל אחד מאיתנו- לעצמו ולכל אחד מישראל אמן.

אלא שיחד עם זה רבים מאיתנו כבר הספיקו להתייאש מהרבה תוכניות שהיו לנו, ובעיקר ברוחניות, וכמו שאמרו חז”ל “אלף נכנסים למקרא ]ומהם[ מאה למשנה, עשרה לגמרא ואחד יוצא להוראה”… והמציאות הזאת היא אמנם לא כל כך נעימה, אך אפשר לומר בצניעות, שרבים מאיתנו או כמעט כולנו מתמודדים וחשים את ההתמודדות הזאת, כל אחד לפי מה שגזרה עליו יד ההשגחה.

אלא, שמצד שני קובעים לנו חז”ל ידיעה עצומה וברורה לא פחות והיא: “אין אדם שאין לו שעה” זה אומר לכל אחד בעולם הזה נקבע את אותה הרגע, את אותה השעה שבה יתהפך עליו כל הגלגל מרע לטוב, ויפתח לפניו כל האושר והשפע הרוחני והגשמי שמיועד לו. ואם נאמר את זה במילים פשוטות, לכל אחד מאיתנו יש את הרגע שבו הוא יזכה לכל סוגי השלמויות, הן ברוחניות והן בגשמיות, את הרגע, שעה הזה הגדיר הבעש”ט במשנתו כ”גאולה פרטית” שעליה נאמר ” קרבה נפשי גאלה”!, אלא שעדיין אם נהיה מציאותיים, נראה שאמנם אנחנו מאמינים בכל דברי חז”ל הקדושים ודברי הבעש”ט הקדו’, שכל דבריהם אמת וצדק, ודבר אחד מדבריהם לא ישוב ריקם, אלא שמשום מה רוב הפעמים לא רואים את אותו הרגע המיוחל של “קרבה נפשי גאלה “.

והסיבה לכך: טמונה בעוד מאמר חז”ל מתוק והוא: “כל הדוחק את השעה השעה דוחקתו” שמשמעותו היא, אמנם השעה הזאת שבה יהיה לכל אחד מאיתנו גאולה פרטית היא קרובה מאוד, אלא שבדיוק כמו שעם ישראל היו רגע לפני כניסתם לארץ, וכבר אחרי כל הארבעים שנה במדבר, והיו צריכים להיכנס עם משה רבינו שהוא הגואל הראשון והוא הגואל האחרון לארץ ישראל, וממילא היה מכרית את כל העשר אומות, והיה בונה את בית המקדש שלא היה נחרב, והיה מגיע התיקון השלם והגאולה הן הכללית והן הפרטית  .

אלא, שרגע אחד של דחיקת השעה בהכאתו את הסלע במקום לדבר אליו, הרחיקה את אותו רגע מיוחל מכולנו לעוד ועוד עד היום הזה, כל מה שהיה צריך לעשות משה רבינו זה “לדבר אל הסלע” היינו “שישפוך שיחו ותפלתו בתחנונים כדל וכרש, אל הסלע הינו לב העליון…” ]ליקוטי מוהר”ן כ”א    [,

יש מקום למעלה שנקרא “לב העליון” מגלה רבי נחמן, ומשם נמשך כל השפע של הבריאה כולה, כל ביאורי התורה של כל נשמה, ובתוכה גם כל החיות של כל העולמות שהרי כולם נכללים בתורה וביאוריה, וכפי התחדשות בתורה בכמות ואיכות כך גודל השפע לכלל העולמות כולם. אלא שאת השפע הזה ממשיכים רק ברחמים!!! וללא דחיקת השעה. עד כדי כך שאומר רבי נחמן שם בהמשך דבריו “ובשביל זה אין לאדם לדחק את עצמו על שום דבר, אלא יבקש בתחנונים, אם ייתן לו השם יתברך ייתן, ואם לאו לאו”.

לסיכום: כל הבחירה של האדם סובבת סביב נקודה מרכזית אחת והיא התפילה להשם יתברך ברחמים ותחנונים על מה שהוא צריך הן ברוחניות והן בגשמיות. מי יודע כמה פעמים עשינו כל מיני דברים, ואפילו התפללנו בכל מיני צורות, וחשבנו שעל ידי פעולות אלו אנו מקרבים את הישועה שלנו, ולא ידענו שגרמנו רק ההיפך… הבה נקבל את הדעת הברורה של הצדיקים שמגלים לנו היכן נמצא האוצר, ובאיזה אופן גם נוכל לקבלו ולממשו בכל המו