פרשת בלק בקריאת שמע

עניין האמונה ועניין שמירת העיניים – אחד הם כידוע, שהרי דרשו רבותינו: “ְְוֹלֹא תָתּּורו אֲֲחרי לבבכֶם” זו מינות, כמו שכתוב: “אַמַר נָבָל בליבו אֵין אלקים” נמצא, שהאמונה תלויה בשמירת העיניים, ומי שזוכה לשמור את עיניו מראות ברע, אזי הוא זוכה לחזק ולהשריש בנפשו ונשמתו את האמונה בה’ יתברך .

וכבר עמדו רבותינו בדבר, במה שני עניינים אלו קשורים? אלא, כאשר האדם פותח את עיניו, אזי ממילא נכנס בתוכו רוח של הרהורי עבירה ואזי ליבו כבר נכלל בגדר של כפירה ומינות, וזה מה שיעץ בלעם לבלק ואמר לו תדע: “ְְנֻאֻם שמע אמרי אֵל” כל עוד שעם ישראל שומע והולך בתורת ה’ ובעיקר “אשר מחזה שדי מחזה” כידוע ששם שדי’ הוא מרמז על שמירת העיניים והמחשבה.

היינו בזה שישראל חזקים בעניין זה של שמירת העיניים והמחשבה ומסתכלים רק על הטוב, אזי יש להם אמונה חזקה בה’ ושום דבר לא יכול להזיז אותם ממקומם, ולכן ה’ שומע אותם ומקבל את תפילתם, אבל אם אתה חפץ להפיל אותם ושתפילתם כבר לא תשמע לפניו ח”ו, אזי “נופל וגלוי עניים” היינו, שעיקר הנפילה היא בזה שהאדם מגלה את העיניים ופותח אותם ואזי נכנסים בו כבר הרהורי עבירה, שהם למעשה רוח של כפירה ומינות .

ולכן עלינו לדעת; כי שמירת העיניים היא היסוד הרוחני של האיש הישראלי, שרק על ידה האדם יכול לזכות שתפילתו תשמע, ולעומת זאת, כאשר עם ישראל חזקים בשמירת העיניים, אזי הם קשורים יחד עם ה’ יתברך, וזה מה שכתוב: “לא הביט אוון ביעקב ולא ראה עמל בישראל” ויתכן לפרש בדרך רמז, פירוש שכאשר עם ישראל לא מביט ברע ולא מסתכל ורואה בעמל היינו בדברי עבירה וכו’ אזי מתקיים בֹוֹ “, פירוש, שהאדם בו ההמשך: “ה’ אלוהיו עמו ותרועת מלך בו” יכול להריע ולזמר לה’ יתברך, כי על ידי שמירת העיניים האדם זוכה להגיע למקום גבוה, שאין שם שום כוח ושליטה לסטרא אחרא עליו, ואז הוא יכול לשיר ולזמר לה’ כי אין בו שום צד של מלכות של צד הטומאה, אלא אדרבא, הוא זוכה לעלות גם את הרע לצד הקדושה.

ומזה בלק חשש, שהרי כששלח לקרוא לבלעם אמר: “הנה העם היוצא ממצרים” הרי העם הזה כבר היה בתוך מ”ט שערי טומאה ויצא משם, וכל זאת בזכות שהוא היה שמור וגדור בענייני צניעות .

ולא זו בלבד אלא היום הם בבחינת: “ויכס את עין הארץ” היינו שהם מכסים ומעלימים את עיניהם מכל עניני הארציות והגשמיות וממילא אין שום אומה ולשון יכולה להם, וא”כ, חייבים כוח סגולי שיוכל להילחם בהם, אבל הקב”ה, ברוב רחמיו שמר על עם ישראל והציל אותם ממחשבתו ומדבריו של אותו רשע, שהרי אם בלעם היה מדבר את מה שהוא רצה לדבר, אזי הוא היה מוליד באוויר טומאה גדולה עד מאד ומי יודע אם היו יכולים להינצל מזה.

וזה מה שאמרו בגמ’ (ברכות יב): “אמר רבי אבהו בן זוטרתי אמר רבי יהודה בר זבידא בקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע ומפני מה לא קבעוה משום טורח צבור מאי טעמא אמר רבי יוסי בר אבין משום דכתיב בה האי קרא כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו.” וביארו המפרשים, שבפרשה זו יש מסר נשגב ונורא עד מאד, שעם ישראל ידע שמה, שה’ יתברך שמר והגן עליהם מדיבורו של אותו רשע, זה רק משום שעם ישראל היו שמורים במחשבתם ועיניהם ומשום כך הם זכו לנס זה.

וכאשר אדם יקום בבוקר ויקרא את פרשת בלק יחד עם קריאת שמע, אזי מצד אחד יתרבה לו האמונה, שזה סוד קריאת שמע ומצד שני תתרבה לו הכוח של שמירת העיניים, שזה תלוי זה בזה, ורק משום טירחא של הציבור, פירוש, שפרשה זו של בלק, היא עמוקה עד מאוד ויש לטרוח בה הרבה כדי להבין את סוד הענין, ולכן חז”ל במקום זה קבעו את פרשת ציצית, שכתוב בה במפורש ולא תתרו אחרי לבבכם ואחרי עינכם.