גדולה נקמה

איש מדיינים לחרחר ריב

אחד הדברים המופלאים במלחמה עם איראן היא העובדה שמדינה רחוקה שאין לנו איתה שום מגע ושום ויכוח, לא על קרקע, ולא על משאבי טבע, ולא שום סכסוך הניתן להסבר – מחליטה להכריז מלחמת חרמה על מדינה קטנטנה ומרוחקת, וכל שאיפתה לחסל ולמגר את יושבי ארץ ישראל ומשקיעה לצורך כך סכומי עתק אגדיים במשך עשרות שנים משתלטת על כל האזור ורוקמת תכניות ומזימות מרושעות.

האמת היא שהמציאות הזו מוכרת לנו משחר ההיסטוריה. “שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו” עם סיבה ובלי סיבה. על עמך יערימו סוד. על ה’ ועל משיחו. איזה סכסוך היה לנו עם הגרמנים הארורים? לא היה כלום. שנאה צרופה.

גם התורה בפרשות האחרונות מספרת לנו על עם מרוחק שאין לנו שום מגע וקשר איתו, שמחליט להזיק לעם ישראל בכל הכוח. הוא מוכן לעשות שלום עם האויבים המרים ביותר שלו רק כדי להזיק לעם ישראל ולכלות אותם.

העם הזה הוא המדיינים. כלפי חוץ הם לא נוגעים בשום יהודי לרעה. לא פותחים במלחמה. הם לכאורה תמימים ו”בלתי מעורבים”. אבל מאחורי הקלעים הם מפעילים מערכה ומייעצים למואב להביא את בלעם הרשע והולכים בעצמם לשכנע את בלעם לבוא ולקלל.

לאחר שהעצה הזו לא עובדת, בגלל ההשגחה המיוחדת והאהבה של ה’ לעמו, הם מחליטים להפריד ולסכסך בין עם ישראל לבין אביהם שבשמים, על ידי הפקרת בנותיהם כדי להחטיא את עם ישראל בניאוף ובעבודה זרה.

וזה הגרוע מכול כמובא בילקוט: “עצת מדיין לא היתה אלא להחטיא את ישראל ועל ידן נפלו עשרים וארבעה אלף מישראל ועל ידן נתחייבו כליה, שהמחטיאו לאדם קשה מן ההורגו”. עצם החטא קשה מן ההריגה, אבל החטא עצמו גם מביא להרבה יותר דם ישראל שנשפך, כמובא במדרש: “לעולם אין שונא בא עליהם אלא על חטא ועל עבירה”.

חרב נוקמת נקם ברית

ולכן ה’ פונה למשה במילים מאוד מעניינות: “נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים אחר תיאסף אל עמך”.

צריכים לשים לב לכמה נקודות. ה’ אומר למשה כביכול: נכון, סיימת את התפקיד העצום שלך, עשית דברים גדולים מאוד, אתה מרגיש כביכול שאתה יכול “לפרוש” בשקט אחרי השגים כבירים וחותם אדיר – אבל לא, לא סיימת את התפקיד, אתה עדיין לא יכול “לנוח” עד שתעשה עוד דבר חשוב מאוד מאוד – לנקום במדיינים.

דבר שני, המדיינים לא מאיימים על עם ישראל, ולא נלחמים בנו. הסכנה חלפה מזמן. זו לא מלחמת קיום – אלא מלחמה יזומה, אנחנו יוזמים והולכים ופותחים במלחמה נגדם. זו נקמה!

והדבר העיקרי הוא שה’ רוצה נקמה. ה’ מצווה אותנו לנקום. אסור לנו להישאר אדישים למה שקרה, אלא אנחנו צריכים ליזום ולבער את הרשע הזה מהעולם. על מה? על זה שחטיאו אותנו! על זה שהם מנסים להפריד אותנו מה’! זו ורק זו סיבה לנקמה.

אפילו בפרעה הרשע שגרם לנו סבל בלי סוף – אנחנו לא מוצאים שום לשון של נקמה. דווקא במדיינים אנחנו נדרשים לנקום, כי הם רצו להרע לנו ברוחניות.

גם המואבים נענשו בחומרה שלא מקבלים מהם גרים, אבל את המדיינים היה צריך לחסל באופן מוחלט כמו שרש”י מציין, שבשונה מהמואבים שהם שכנים של ישראל ופחדו מהעוצמה הגדולה של עם ישראל והייתה הצדקה מסוימת לפחד שלהם – הרי שהמדיינים התעברו על ריב לא להם, ולכן ה’ ראה את המעשה שלהם בחומרה גדולה הרבה יותר.

השלמת הפרויקט

וה’ קושר את נקמת מדין בפטירתו של משה רבינו, כי זה השיא של עבודת משה רבינו בעולם הזה: להציל את עם ישראל מעבירות, ולקרב ולחבר בין ישראל לאביהם שבשמים.

אמנם משה רבינו עזר לעם ישראל בגשמיות והוציא אותם מבית עבדים ודאג לכל מחסורם במדבר – אבל גדולתו ותפארתו האמתית היא על מה שעשה לעם ישראל ברוחניות; ולכן הוא משה רבינו, הרב של כל עם ישראל, והוא הביא אותם לאמונה ולדבקות בה’ יתברך ובתורתו ובמצוותיו.

ולכן המשימה האחרונה שלו היא לנקום במחטיאים המפרידים בין ישראל לאביהם שבשמים. כמו שאומר רבינו הקדוש בתורה “כי מרחמם ינהגם” שרק מי שהוא רחמן יכול להיות מנהיג, ורק משה רבינו היה רחמן אמתי, שהוא ידע איך לרחם על ישראל כי עיקר הרחמנות היא להוציא את עם ישראל מעוונות.

ואומר רבינו שצריכים לדעת היטב מהי רחמנות ומה אינה רחמנות, כמו שכל אחד מבין שאסור לרחם על רוצחים, כך משה הבין והיה צריך ללמד את עם ישראל שאסור לרחם על מחטיאי הרבים, ולכן היחס למדין היה לכאורה אכזרי מאוד:

בני ישראל הרגו כל זכר ושרפו את כל עריהם, וכשבאו אל המחנה עם כל רבבות השבויים שהם נשים וילדים, משה רבינו כועס עליהם: “ויקצוף משה על פקודי החיל” ומצווה עליהם להרוג ולהשמיד ולכלות את כל הנשים הנשואות ואת כל הילדים הזכרים!

אותו משה שריחם על השה הקטן והצמא ומסר נפשו על עם ישראל – בסוף ימיו מצווה להרוג ילדים ובכך מראה לעם ישראל מהי רחמנות אמתית: לנקום בזעם ובחמה בכל מי שמאיים על הנשמה שלנו ברוחניות ולא להשאיר ממנו שריד ופליט.

ולכן דווקא פינחס שהוא זה שקם מתוך העדה לנקום בזמרי שהוביל את החטא החמור עם המדיינים וזכה לברית שלום – הוא זה שנבחר להוביל את המלחמה נגד מדיין. כי כמו שלהתאכזר על הרשעים זה שיא הרחמנות, כך להילחם בהם זה השלום האמתי.

הרחמנות של הדור

ועכשיו שכולנו ראינו את מעשי הטבח והזוועה שעשו לנו המחבלים הארורים ביוזמת איראן, ואת כל מה שתכננו לנו גם בצפון ובגרעין ובטילים ובמקומות נוספים – בכל אחד ואחד בוער רגש הנקמה.

אבל התורה למדת אותנו, שעל ענייני הגוף לא צריכים לנקום. נכון, צריכים להכות באויבים שלנו ולהכרית אותם. אבל נקמה היא במחטיאי הרבים, והסכנה האמתית לעם ישראל היא מחטיאי הרבים. זה מה שצריך להפריע לנו ולכאוב לנו באמת.

כמו שכותב הכלי יקר (פרשת קדושים): “…על מה שעשה לך בגופך או בממונך והדברים ההם אינן ספונין וחשובים כל כך שיהיו ראויין לנקם עליהם. אמנם מותר לעשות נקמה בגוים כי המה מסתמא רוצים להעבירך מעל מצות ה’ ולהדיחך מעל ה’ אלהיך וזה דבר חשוב וספון וראוי לבקש נקמה על זה, כי היא נקראת נקמת ה’… אבל על כל המאורעות שבגופות, לא רצה ה’ שיבקש האדם נקמה עליהם”.

ואיך הדברים נוגעים אלינו למעשה?

דבר ראשון, בימינו אין לנו דרך ללחום כנגד מחטיאי הרבים, אבל יש לנו דרך ללחום במלחמת זיכוי הרבים. וכנגד כל אלה שמפרידים בין ישראל לה’ יתברך; אנחנו צריכים לצאת בכל הכוחות למלחמת מצווה ולקרב ולחבר ולהרבות שלום בעולם בין עם ישראל לאבא שבשמים.

ודבר שני, שנוגע בעיקר לרבנים ובעלי השפעה הוא לעמוד בשער ולהזהיר את עם ישראל מכל הפריצות והזימה שבעוונות הרבים מתפשטת מאוד כידוע שהיא המסכנת באמת את עם ישראל, ובפרט בעניין המכשירים הטמאים שאין מציאות להחזיק מכשירים כאלה ולא ליפול לשאול תחתית.

וזה צריך לכאוב לכל מי שהוא מנהיג ישראל שיש לו רחמנות אמתית על עם ישראל. כמו שכואב לנו על כל טיפת דם ישראל שנשפכת כך והרבה יותר מכך צריכים לכאוב על נשמות ישראל שנשרפות באש היצר הרע.

והדבר תלוי במנהיגים כמו שכתוב בפרשה שלנו: “ויקצוף משה על פקודי החיל” ומסביר רש”י: “לפי שכל סרחון הדור תלוי בגדולים שיש בידם למחות”. וכל יהודי יש לו בחינה של בעל השפעה כמו שאומר רבינו שגם אם אתה לא רב ומנהיג, אבל אתה מוביל ומשפיע ואחראי על בני ביתך.

ה’ יעזור לנו לרחם על עצמנו ועל כל עם ישראל באמת ובזכות זה נינצל בשלימות מכל אויבינו ומבקשי רעתנו.