הוויתור של נועם

נועם היה ילד סקרן וטוב לב, שתמיד אהב לשחק, ללמוד, ולפעמים… גם קצת להתעקש.
יום אחד, הגננת בגן הודיעה: “יש לנו רק כדור חדש אחד, וכל יום ילד אחר יקבל לשחק בו ראשון.”

הכדור היה מדהים – אדום עם פסים כחולים ומבריק כאילו יצא מהחנות ממש עכשיו.

כשהגיע יום רביעי, נועם קפץ בשמחה. “היום זה היום שלי!”, הוא קרא בקול.
אבל אז ראה את דני, חברו הטוב, יושב בצד בעיניים עצובות.

“מה קרה?” שאל נועם ודני ענה בשקט, “שכחתי שזה היום שלי אתמול… כל כך חיכיתי… ועכשיו זה כבר לא יקרה.”

נועם הרגיש איך הלב שלו מתכווץ. הוא כל כך רצה את הכדור – אבל לא פחות מכך רצה לשמח את דני.

הוא חייך ואמר: “אתה יודע מה, דני? קח אתה היום את הכדור. אני יכול לחכות.”

דני הביט בו בפליאה. “באמת?”

“בטח,” ענה נועם. “חברים עוזרים אחד לשני.”

לקח דני את הכדור בהתרגשות ושמח כל כך שיוכל לשחק בכדור.

בסוף היום, הגננת הוציאה קופסה קטנה ונתנה לנועם – בפנים הייתה מדליה מזהב עם הכיתוב:
“חבר זהב – יודע לוותר!

נכון את הכדור לא קיבלתי אמר נועם אבל נשאר לי טעם מתוק מתוק בלב טעם של וויתור, זכיתי לשמח את דני החבר!!!