אמרתי תודה ונושעתי: פרק ל”ז- ריקודים ותודה בקבר דוד

ובספור הזה, זכה אחד האברכים כאן מהישיבה לחוות “בשידור חי” את הכוח של התודה להחיות מתים ממש. מספר אותו אברך: “בשעת לילה מאחרת יצאתי מהתבודדות ביער, עברתי ליד סופרמרקט ונגש אלי בחור צעיר שעובד בסופר, כולו בלחץ. הוא ראה אותי שאני חסיד ופנה אלי בדמעות. הוא ספר שאחותו הצעירה בת השתים עשרה במצב אנוש, מחמת ששתתה בטעות חומר רעיל. הילדה מאושפזת עכשיו בטיפול נמרץ בבית חולים בצרפת במצב של קריסת מערכות. הם יתומים מאב ואם, והוא ודודה שלו הנם אפוטרופוסים של הבת, לכן הוא כל הזמן בקשר עם הדודה ועם הצוות בבית החולים.

אותו צעיר אומר שעכשיו הודיעו לו שאחותו הצעירה גוססת, והוא בפאניקה והיסטריה, הוא לא יכול לעזר לאחותו. אמרתי לאותו צעיר בוא תעלה לרכב ונסע לדוד המלך נעים זמירות ישראל, שתמיד הודה לה’ ושבח אותו בכל מצב קשה שעבר’.

הגענו לקבר דוד המלך בחצות, והוא צועק וכולו נסער. בוכה בדמעות שליש. אמרתי לו: בוא נגיד מזמור לתודה, נשיר ונרקד’.

הוא הסתכל עלי בצורה מוזרה. מה זאת אומרת לומר תודה? לשיר? לרקוד?’

למדתי אותו שאם אומרים תודה לה’ גם על הצרה, ה’ נותן את הישועה. הכל לטובה. ולאט לאט התחיל לשיר. תוך כדי כך הוא מקבל הודעה שהמצב מחמיר, ושחברו את אחותו למכונת הנשמה.

אמרתי לו: ‘אל תתבלבל, בוא נמשיך’. הכל בשירה ובניגונים.

תוך כדי דיבור, הבחור מקבל טלפון מבית החולים. הדודה רוצה שיחתם יחד אתה על ניתוק אחותו ממכונת ההנשמה. הרופאים לא נותנים לה שום סיכוי לשרד, וצריך את מכונת ההנשמה לטובת חולה אנוש אחר שהגיע לבית החולים.
הוא לא הסכים בשום אופן. הדודה והצוות הרפואי מנסים לשכנע שזה רק ענין של זמן עד שאחותו תפטר, ולפי החוק, בית החולים חייב לחת את מכשיר ההנשמה לחולים אחרים שיש להם סיכוי יותר סביר לחיות, אז הוא אמר לדודה: תני לנו עוד קצת זמן, אנחנו עובדים על זה’.

אותו הדודה, שהיתה מאוד מתנגדת לדת: אם השיטה שלך עובדת אם הקסמים שלך יעבדו, אני לוקחת את הסדור הזה שלכם ואומרת את כל ברכות השחר’.

אמרתי לו: אנחנו לא מפסיקים’. בינתיים הצטרפו עוד כמה אנשים למניין שלנו, כולם אומרים מזמור לתודה’, מזכירים את השם של הנערה.

פתאום הוא מקבל הודעה שהגיע נציג מהקונסוליה הישראלית שמגיע לבקר מאושפזים. הוא שומע על הילדה בת השתים עשרה, יהודיה. הוא שמע צעקות, וכוחים. הוא שומע שהצות רוצה לנתק את הילדה ממכונת ההנשמה, נגש אותו נציג בכיר לרופא המחלקה ושואל האם יש משהו נוסף שאפשר לעשות?

אמר לו הרופא: יש אופציה של נתוח, אבל הסכויים מאד קלושים. מתקשרים לאח בארץ, והוא אומר: בטח, נעשה נתוח. בצוות הרפואי אומרים: זה ענין של שמונה עשרה דקות, לדעת אם הנתוח יעזר.

מתחילים את הנתוח, האח מקבל הודעה שאין תקוה. בדקה האחרונה, אחרי שמונה עשרה דקות, מתקשר הרופא ואומר הנתוח הצליח. רק סימנו, והיא התחילה לחזר להכרה’.

וכולם כאן בקבר דוד, מודים לה’.

אמרתי לאח: תשלח הודעה לדודה שלך שתתכונן עוד כמה שעות לומר את כל ברכות השחר ופסוקי דזמרה’.

הטלפון מצלצל, ועל הקו נמצא הרופא מצרפת. רופא ערבי.

שואל הרופא את האח: תגיד לי, מה עשיתם?’

אמר לו האח: פנינו לבורא עולם’.
אמר לו הרופא: את זה שפניתם לבורא אני יודע. אבל יש פה משהו נוסף שעשיתם שאתם מסתירים ממני, כי הנס היה כל כך גדול ולא צפוי, שלפנות לבורא זה לא מספיק. נציג הקונסוליה שהגיע, והנתוח הלא צפוי, והכל באמת לא מובן’.

אמר לו האח: אמרנו תודה לבורא עולם שהיא על סף מות, ושכל מה שהבורא עושה לטובה הוא עושה, ושרנו שירים של תודה וריקודים לבורא עולם’.

הרופא הצרפתי שותק דקה ואומר: ‘רגשתם אותי מאד. הצורה שבה אמרת את זה, אכן מגלה שזה אמת מה שאתה מספר. אמנם אני ערבי, אבל באמת יש לי איזה רגש ליהדות וליהודים, כי  אמא שלי יהודיה’. אם כן, הוא יהודי.

והתלמיד ממשיך ומספר שכל הספור ארך לא יותר משעתיים.

ומה היה בסוף? – הילדה עברה שיקום והשתחררה מבית החולים לאחר שבועיים.

עד היום אני בקשר עם אותו אח. וגם הדודה אמרה למחרת בבקר את בברכות השחר בפעם ראשונה בחייה. וגם הרופא גלה שהוא יהודי.

הרב שלום ארוש: מה מציל אותך?!