להתאבל ולהתנחם ביחד?

“והנה מה שעבר אין, כי כבר נשרף בית מקדשנו. אך כעת, שהשם יתברך מצפה לשוב אלינו ולחזור ולבנות בית מקדשנו, ראוי לנו שלא לעכב, חס ושלום, בנין בית המקדש, רק להשתדל בבנינו. על כן מאד צריך לזהר לקום בחצות, להיות מתאבל על חרבן בית המקדש, כי אולי בגלגול הראשון היה הוא הגורם שיחרב הבית המקדש, ואפילו אם לאו, אולי הוא מעכב עתה בנין בית המקדש, ונחשב גם כן כאלו הוא גרם להחריבו )עין ירושלמי יומא פ”א ה”א(. על כן צריך לזהר מאד לקום בחצות, ולהיות מתאבל מאד על חרבן בית המקדש, והשם יתברך הבטיח לכל המתאבל על ציון לשום לאבלי ציון’פאר תחת אפר’ דיקא”(ליקוטי מוהר”ן ח”ב ס”ז).

עומדים אנו ביום מאד גורלי לעם ישראל, יום שנאמר בו “כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה” ומי מאיתנו לא רוצה לזכות בשמחת ירושלים, ובשובה של שכינת עוזינו לשכון בתוכינו.

אלא שהאמת אם נאמר, לא תמיד קל הוא גם לאדם להתחבר כראוי לאותה אבלות שלכאורה היא כבר ישנה, ובפרט שאנו נמצאים כבר קרוב לאלפיים שנה מאותו בנין קדוש ויפה עם כל השלימות הרוחנית שהייתה אז בשיא תפארתה, והאיך יכולים לדרוש מאיתנו אנשים מגושמים עם לב אטום, להתגעגע ולבכות על דבר שהוא כל כך רחוק מאיתנו. רבים מאיתנו לא יודעים היאך ואם אפשר בכלל להתחבר להתרגש באמת לאותה בכיה אמיתית שעליה אנו מצווים וגם רוצים להיות נמנים עליה בכל חצות לילה ובפרט ביום תשעה באב. אמנם איך??

והנה בקטע שלפנינו שכולו ציטוט מתוך דבריו של הצדיק האמת בליקוטי מוהר”ן ח”ב סי’ ס”ז, משנה לנו את כל התפיסה המקובלת אצל רוב העם, ה”עבר אין” קובע רבינו הקדוש        !

לא בוכים על חלב שנשפך! הבכיה היא לא של תסכול על מה שאיבדנו, אדרבא מרחיב גאון עוזינו מוהרנ”ת בליקוטי הלכות, שבכיה על העבר דומה היא כאותה בכיה שבוכים העם האמורי על מתם, עד כדי שקורחים ושורטים בעצמם מרוב יאוש ותסכול, שכל זה מראה על חוסר תקווה ויאוש עמוק. וכל זה אסרה התורה באיסור חמור. ניצני כפירה יש בבכיה כזאת.

כאן הבכיה היא על משהו אחר לגמרי, ידיעה אחת חזקה צריכה להיכנס אלינו עמוק עמוק לאורך כל ימי בין המצרים ובפרט לקראת העבודה של תשעה באב היא “שהשם יתברך מצפה לשוב אלינו ולחזר ולבנות בית מקדשנו” מגלה לנו רביה”ק בהמשך דבריו הקדושים, האבלות של תשעה באב היא בכיה של געגוע, היא תוצאה של ידיעה ברורה והרגשה חזקה שהש”י הוא זה שמצפה אלינו הוא זה שמתגעגע לחזור אלינו, והוא עוד יבוא אלינו ויחזיר לנו את כל מה שאיבדנו, גם אם מדובר בדברים שכבר שכחנו מה הם    .

ידיעה זו מעוררת אצלינו את הגעגועים העצומים אליו חזרה, אני לדודי ודודי לי, כמים הפנים אל הפנים  ….

מגילת איכה מתחילה במילה “איכה”, משמעותה הפשוטה היא: לשון “איך” יכול להיות שקרא כזה אסון כמו החורבן, אבל במובן הפנימי של המילה היא איפה, א-י-כ-ה… איכה זה צעקה של חיפוש, של געגוע אחרי משהו שאנו מרגישים בוודאות שהוא קיים, שהוא קרוב אלינו מאד מאד  .

ממקום כזה כל הבכיה היא אחרת לגמרי היא בכיה של בטחון, שהנה הנה משיח בא, מתוך אמונה שדווקא אותם דמעות של געגוע ממשיכים יותר ויותר את הבורא אלינו.

וגם אם בשביל זה אנו צריכים לקרוא את מאורעות החורבן והגלויות אחריו, אלא שכל זה לא בשביל להידכדך על מה שיהיה פעם, אלא בשביל להגביר את עוצמת הכיסופים והגעגוע לקראת העתיד המובטח.

זו בכיה שכל אחד יכול להתחבר, זו בכיה שמגיעה אחריה נחמה, אחריה מגיעים מוחין קדושים, שעליה נאמר “זוכה ורואה בשמחה