כולם היו בני

לא רוצה שום מתנה

סוף סוף. הוא הרגיש שהלב שלו חוזר לפעום והדם חוזר לזרום. מאז אותו שמחת תורה אין לו לא יום ולא לילה. הרגעים היחידים שבהם הוא מצליח לנשום לרווחה הם הרגעים שבהם הוא מקבל טלפון או הודעה מהבן שנלחם בעזה.

מועקה גדולה ומשתקת רובצת עליו עשרים וארבע שעות ביממה, והיא מַרְפָּה רק באותן שניות שבהן הוא מקבל אות חיים מהבן הלוחם, וכל שכן כאשר הוא שומע את קולו.

זה היה אחד מאותם רגעי חסד.

“אבא, סליחה”, הוא שמע את הקול שכל כך התגעגע אליו, מן העבר השני של הקו, “סליחה שלא התקשרתי להגיד מזל טוב ליום הולדתך, היינו כל כך עסוקים כאן בלחימה. כשאחזור הביתה אקנה לך מתנה גדולה, אני מבטיח”.

באותו רגע, הוא נשבר. מזה שבועות אחדים שהוא שומר על איפוק בכל הכוחות. כאבא הוא מרגיש אחריות לשדר לבנו עוצמה ולכן לא חשף את מלוא רגשותיו וגעגועיו. אבל דווקא המילים האלה של בנו הצליחו לסדוק את החומות הבצורות שֶׁבָּנָה.

“בני היקר”, אמר בקול חנוק, “אני לא צריך שום מתנה. אני פשוט רוצה אותך. אני כל כך רוצה לראות אותך בחזרה בבית בשלום…”

זה סיפור אמתי ששמענו מבעל המעשה, וה’ יחזיר לביתם בשלום את כל החיילים והחטופים והפצועים. אבל אין אבא שלא יכול להבין ולהזדהות עם ההרגשה של הגעגוע והכאב והדאגה. גם אם בשגרה, כשהחיים זורמים על מי מנוחות, אותה אהבה נמצאת במצב “רדום” ונדחקת הַצִּדָּה, אבל היא תמיד שם; וכאשר הַבֵּן בצרה או בסכנה – היא מתפרצת כהר געש.

נשיקה מבורא עולם

לידיעה הברורה שה’ יתברך הוא אבא טוב ואוהב יש אינסוף השפעות מבורכות על כל תחומי החיים. בשבוע שעבר הראנו איך הידיעה הזו מאירה את משפטי התורה וגם את המעברים והקשיים שעוברים על כל יהודי ועל כלל ישראל.

השבוע אם ירצה ה’ נראה שהידיעה הזו היא הַמָּנוֹעַ החזק ביותר לעורר אותנו להפצה ולקירוב רחוקים. כי אם האהבה של האבא תמיד אדירה וחזקה לבנו – כאשר הבן נמצא במקום מרוחק ומסוכן, וכאשר הוא אומלל ומסכן – היא גואה ביתר עוז ומציפה את כל כולו.

יהודי אמתי שיש לו לב יהודי אמור להרגיש כל ימי חייו מָלֵא בהכרת הטוב ואסיר תודה לה’, וכל שאיפתו וכיסופיו הם להחזיר מעט דמעט, “לשלם” משהו לה’, “מה אשיב לה'”, ולהחזיר ולו מעט מהחוב הענק שלנו.

אם הָיִיתָ אומר לה’: “ה’ איזו מתנה אתה רוצה?” – ה’ היה אומר לך: “אפילו אבא בשר ודם שחסרים לו הרבה דברים – לא צריך שום מתנה, אלא הוא פשוט רוצה את הבן האהוב שלו ששרוי בצרה ובשביה שיחזור אליו;

“כל שכן אני שלא חסר לי שום דבר, ‘כי לי תבל ומלואה’ – כל שכן שאני לא צריך שום דבר. אבל אם אתה רוצה לתת לי מתנה שהיא באמת משמעותית עבורי, תחזיר לי את הבן שלי, את הבנים שלי שרחוקים ממני ואני כל כך מתגעגע אליהם, הבנים המסכנים שאפילו

לא יודעים שהם בנים שלי, הבנים שלי שרחוקים מאמונה וכל כך סובלים. תחזיר לי את הילדים שלי ואני אתן לך נשיקה…”

אם אבא – אז עד הסוף

כל כך הרבה יהודים כבר זוכים להתחזק מהדיבורים של האמונה והידיעה שה’ יתברך הוא אבא טוב ואוהב אותם מאוד בכל מצב ובלי שום תנאי, ותמיד תמיד רוצה להיטיב להם לא משנה איפה הם מונחים ומה המצב הרוחני שלהם. לאור הידיעה הזאת התפילה אחרת, התשובה אחרת, האמונה בעצמם אחרת, התקווה, השמחה, הביטחון, שלוות הנפש – הכול משתדרג.

למה? כי הם חיים את הידיעה שה’ אוהב כל יהודי כמו בן יחיד! בכל מצב ובלי תנאים!

אז אם אתה באמת חי את זה ומאמין בזה – לך עם זה עד הסוף. ותדע ותאמין שכמו שה’ אוהב אותך כמו בן יחיד, בלי שום תנאי, ומתגעגע אליך, גם אם עברת על רצונו – תאמין שככה ה’ אוהב את כל הילדים שלו. גם אם אתה רואה יהודי רחוק שברחוקים, אפילו שיש בו אנטי לדת חלילה – אבל גם הוא בן של ה’, הוא תינוק שנשבה, וה’ לא רוצה שישנאו אותו, אלא שירחמו עליו ושיקרבו אותו ושיחזירו אותו לאביו שבשמים באהבה ואחווה ושלום ורעות.

ובדור שלנו זה ממש קל. כי הלבבות פתוחים ויהודים רבים מחכים שיפנו אליהם, שיראו להם דרך, שידברו איתם דיבורי אמונה, שייתנו להם חוברת, שיזמינו אותם לסעודת שבת או ללימוד, שיניחו להם תפילין, שיקחו אותם לכותל. כל אחד שיוצא לעם ישראל מוצא “יהלומים על הרצפה”, בנים יקרים של ה’, מסולאים בפז, במאות ובאלפים, ויכול לתת לה’ את המתנות הכי גדולות בעולם בקלי קלות!

וגם אם אתה לא יודע מאיפה להתחיל – תתחיל מנקודת המבט שלך. אתה רואה יהודים ברחוב, תתחיל להתרגל להסתכל עליהם באהבה ובעין טובה כמו בנים אבודים של ה’. ואם פעם היית אומר שהחילונים הם הבנים האבודים של ה’, הרי שהיום יש גם הרבה דתיים וחרדים שהם בנים אבודים, וצריכים להתחזק בידיעה שכולם בלי יוצא מן הכלל הם בנים אהובים שה’ מתגעגע אליהם, ועל כולם בלי יוצא מן הכלל חייבים לרחם ולקרב באהבה לאבא שבשמיים. וגם אם אתה לא יודע לדבר אתה יכול לתת להם ספרים וחוברות של אמונה.

בנים של אבא

בפרשת השבוע מפתיעה אותנו התורה הקדושה בניסוח ייחודי. אחת המצוות המעניינות ביותר היא מצוות שילוח הקן. זו מצווה פשוטה לכאורה, אבל התורה באופן חריג מבטיחה עבורה שכר עצום.

ובמצווה זו התורה מתארת ציפור שיש לה אפרוחים או ביצים, והתורה קוראת לאפרוחים ולביצים בכינוי “בנים”, שזה תיאור אנושי מאוד שלא נראה שייך לבעלי חיים וכל שכן לאפרוחים וביצים.

רבי נתן מברסלב מאריך מאוד בהלכות שילוח הקן בעקבות הזהר הקדוש ומסביר שאותם ‘בנים’ הם נשמות ישראל שהם בנים למקום! מצוות שילוח הקן היא הרבה מעבר לרחמנות על הציפור המסכנה, והגמרא אפילו אוסרת להתייחס לכך כאל רחמים של ה’ על הציפור; אלא היא מָשָׁל לגלות השכינה ולריחוק הכואב שבין בורא העולם לבין כנסת ישראל שהיא

הציפור ונשמות ישראל שהם הבנים. ואם הציפור היא האם והאפרוחים הם הבנים – הרי שהאבא הוא ה’ יתברך בעצמו, אבינו אב הרחמן.

העולם הזה כולו הוא ‘דרך’ שבה כולנו עוברים, ובדרך שלנו אנחנו נפגשים בבלי סוף בנים אבודים של ה’ בלשונו של רבי נתן: “שהם בחינת נפשות שנפלו בגלות וטלטול… הנפשות שגורשו ממקומן”. והתורה מצווה אותנו שאפילו כשאנחנו עוסקים בתורה ובתפילה כל כוונתנו צריכה להיות להעלות את כל הנפשות של אחינו בית ישראל מגלותן. ולכן כתבתי בסידור וגם כאן במאמרים בעבר להגיד לפני כל מצווה ותפילה “בשם כל ישראל”.

וכל שכן כאשר עוסקים בדבר הזה עצמו, לצאת לעם ישראל ולקרב אותם לאביהם שבשמים האוהב והמתגעגע אליהם כל כך – שזה הלב של הלב של המסר העמוק של המצווה הקדושה הזו: לרחם על הבנים האהובים והאבודים של ה’.

לכן הפצה וקירוב רחוקים וזיכוי הרבים זה הדבר הגדול ביותר בדור שלנו. ובפרט עכשיו בימי אלול שכולנו רוצים להרבות בזכויות. אני ערב לכל הקוראים והקוראות, שאין שום זכות ושום מעשה טוב שמתקרב לאפס קצה ממעלת ההפצה.

אפילו אם יצאת ולא זכית לקרב אף אחד – אין לשער את מעלתך; ובוודאי אם תרצה ותתפלל ותאמין בנשמות ישראל שהם בנים אהובים של ה’ ושה’ נמצא איתך בהפצה ומסייע לך על דבר כבוד שמו בדבר הכי יקר וחשוב בעיניו יתברך – אתה בוודאי תזכה ותעשה פירות ותקרב נפשות שכל נפש היא עולם מלא. ובזכות זה לא זו בלבד שאתה תזכה לשנה טובה ומתוקה, אלא אתה תכריע את כל עם ישראל לכף זכות ולישועות ולגאולה שלימה ברחמים בקרוב ממש, אמן.