מתנות נותנים באהבה 

מתנה עם מכתב קטן 

כדי לכבוד השנה החדשה ברגל ימין החלטתי לתת לכם מתנה. ולא סתם מתנה, אלא מתנה עצומה, מתנת המתנות, מתנות מיוחדות מאוד כפי שעוד מעט תראו בעצמכם… 

מי לא אוהב מתנות? זה ממש כיף לקבל באירועים מיוחדים מתנה מהאנשים האהובים עליך, וכמובן, גם לתת להם מתנה. אבל העיקר הגדול הוא לא המתנה. אלא הגילוי של האהבה! אם אתה נותן לאשתך מתנה ולא כתבת לה מכתב קטן עם מילים חמות – לא עשית כלום. ההתרגשות שלה מהפתק הקטן שלך גדולה הרבה יותר מההתרגשות שלה מהמחיר של המתנה. 

מכתב קטן, פתק – זה הלב. זה עצם האהבה. מתנה קטנה עם פתק שווה הרבה יותר ממתנה ענקית בלי פתק. ובמאמר הזה נראה שזה סוד גדול ויסוד גדול בעבודת ה’, שהיסוד הזה מאפשר לנו לקבל הרבה מאוד מתנות (והרבה מאוד אהבה)! 

וגם אם אתה רוצה לקיים בנפשך את דברי החכם באדם “ושונא מתנות יחיה”, במאמר זה תקבל מתנה יוצאת דופן שמתאימה בדיוק לאלה ששונאים מתנות, כפי שנסביר בסייעתא דשמיא. 

אתה מקבל הודעות? 

הגמרא במסכת שבת אומרת שהנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו. נשאלת השאלה: בשביל מה צריך להודיעו? מה המטרה של ההודעה הזו? מה הבעיה לתת מתנה וזהו? 

מסביר רש”י דבר נפלא: “זהו דרך כבוד, דשמא יתבייש לקבלה ומתוך כך (מתוך שמודיע לו מראש על רצונו לתת לו מתנה), מתרצין בדברים ואינו בוש בדבר, וכן אם נתנה בביתו שלא מידיעתו צריך להודיעו שמידו באה לו שמתוך כך יהא אוהבו”. 

זאת אומרת שיש כאן שתי הודעות: הודעה מראש, לפני המתנה, שמונעת מהאדם את הבושה; והודעה למפרע, אחרי המתנה, שגורמת לריבוי האהבה. 

הידיעה מונעת בושה 

השאלה הנשאלת היא: איך הודעה מראש מונעת בושה? 

מסביר רבי נתן דבר מתוק ונפלא, ומעל הכול יסוד ובסיס להבנת כל התכלית של האדם בעולם הזה, שהוא היסוד והבסיס ההכרחי ביותר לעבודת ה’. 

מאיפה בעצם מגיעה הבושה בקבלת המתנה? הבושה מגיעה מֵהַטֶּבַע שֶׁטָּבַע ה’ יתברך באדם שהוא מתבייש לקבל מתנת חינם מה שנקרא בספרים הקדושים “נהמא דכיסופא”. המטרה של זה היא שהאדם ירצה לקבל את האור ואת הטוב של ה’ על פי דין, מתוך עמל ומתוך עבודתו ולא בחינם. 

וכל תכלית בריאת העולם היא שהנשמות יזכו לקבל את אור ה’ ואת העונג העצום שהבורא רוצה לתת להם – בדרך של כבוד, מתוך מעשיהם, ולא בדרך של נהמא דכיסופא, כי לקבל בחינם זה לא עונג. 

ולכן הצדיקים שנאו לקבל מתנות, כי המתנה היא בושה גדולה והיא בדיוק ההיפך מעבודת ה’ שהיא לקבל הכול מתוך עמל ויגיעה. מדוע שונא מתנות יחיה? כי מתנה היא בושה, והנצרך לבריות חייו אינם חיים, ולכן מי שרוצה לחיות חיים אמתיים שונא מתנות. 

ואם אתה נותן מתנה לחבר – אתה מביא עליו בושה גדולה, וזה לא דרך כבוד. אז מדוע אם אתה מודיע מראש לחבר שלך שנתת לו מתנה – אתה מְנַטְרֵל ומונע את הבושה הזו? 

מאבא לא מתביישים 

מחדש רבי נתן חידוש עצום ביותר: הרי המטרה של ההודעה לאחר המתנה היא להרבות אהבה, מקיש מכאן רבי נתן שגם המטרה של ההודעה לפני המתנה – גם היא מטרתה להרבות אהבה. 

כאשר אתה נותן בלי להודיע, אתה כאילו “זורק לו עצם”, זה מְבַזֶּה. זה כמו לתת לאישה מתנה בלי מכתב מרגש. 

אבל כאשר אתה מודיע לו מראש אתה מְרַצֶּה אותו, כפי שאומר רש”י, איך? אתה בעצם מגלה לו שאתה אוהב אותו, וכמה הוא חשוב ויקר לך, ובין שני אוהבים גדולים אין בושה בקבלת מתנות! 

ראיתם פעם ילד שמתבייש לקבלה מתנה מאבא שלו? אפילו מתנה עצומה ילד מקבל מאבא שלו בלי שום בושה. לכאורה להיכן נעלם הטבע של “נהמא דכיסופא”? אלא המציאות מראה שכמו שטבע האדם הוא להתבייש במתנה בחינם – כך טבע האדם לקבל מתנות מאוהביו בלי שום בושה. 

וכך אומר רבי נתן: “כי בוודאי כשהאהבה חזקה מאוד באחדות גמור בין שני אנשים באמת שוב אין אחד בוש מחבירו לקבל ממנו אפילו מתנה מרובה בחינם מאחר שמרגיש שחבירו נותן לו בלב שלם ובעין יפה מאוד עד שיש לחבירו נחת גדול מזה שחבירו מקבל ממנו עד שנחשב אצלו (אצל הנותן) כאילו הוא מקבל ממנו מתנה”. 

ולכן כאשר אתה מודיע לחבר מראש על רצונך לתת לו מתנה – אתה מגלה לו איזו אהבה גדולה יש ביניכם ולכן הוא לא מתבייש לקבל את המתנה! ולא רק שהוא לא מרגיש מְקַבֵּל, אלא שהוא עוד מרגיש שהוא עושה לך טובה, שכל כך חשוב לך שהוא יקבל את המתנה. 

אבא אתה אוהב אותי 

וניקח את זה מיד לעבודת ה’, כי זה כל כך חשוב ויסודי עבורנו ובפרט בדור שלנו: 

כל תכלית עבודת האדם היא כדי להתענג על ה’, כלומר כדי לקבל את אור ה’ בלי בושה. ונכון שעל פי מידת הדין זה אומר להיות צדיקים מושלמים. רק אם מגיע לך תקבל ואם לא מגיע לך לא תקבל. 

אבל מחדש כאן רבי נתן, שאם אתה זוכה להשיג את הדעת האמתית כמה אתה חשוב ויקר וכמה ה’ מעריך אותך ואוהב אותך וחפץ בך כמו שאתה – אתה יכול לקבל את אור ה’ בלי שום בושה, גם אם אתה רחוק מהשלימות. 

נמצא שכשאתה אומר “אבא אתה אוהב אותי” – אתה ממש מקיים את התכלית של הבריאה! 

אז מה זה אומר – שלא צריך להיות צדיקים?! חס וחלילה! 

אלא שבתחילה עלתה לפניו לברוא את העולם במידת הדין וראה שאין העולם יכול להתקיים, כמו שאומר רש”י בתחילת הפרשה שלנו, ולכן הקדים הקדוש ברוך הוא את מידת הרחמים שהיא האהבה. וכי ה’ ויתר על הדין חלילה? אלא ה’ נתן לנו את הכלי, את ההקדמה, להגיע להיות צדיקים מושלמים. מה הכלי? שנדע שהוא אוהב אותנו. 

ועל ידי שנדע כמה ה’ אוהב אותנו אנחנו בעצם מגיעים לתכלית של הבריאה כי מי שיודע שה’ אוהב אותו – הוא מקבל את כל השפע והאור של ה’ ואת כל העונג הנצחי בלי שום בושה. אבא שלי רוצה לתת לי – למה שאתבייש ממנו? 

קיבלת הודעה חדשה 

והצדיקים המושלמים שזכו לקבל את אור ה’ בלי שום נהמא דכיסופא על פי דין ממש, הם מגלים לכל יהודי שה’ אוהב אותו וגם הוא יכול לקבל את אור ה’ בשלימות רק מכוח הידיעה שה’ אוהב אותו. 

נמצא שהידיעה שה’ אוהב אותך – היא השורש והתכלית של כל עבודת ה’. 

וזו הדרך להמשיך את כל הישועות. כי כל הישועות הן מתנות. ולפעמים המתנה מתעכבת כי אנחנו לא ראויים, וה’ לא רוצה לתת לאדם מתנות חינם שיש בהן בושה; ואנשי מעלה גם לא רוצים מתנות כאלה שהן בבחינת “שונא מתנות יחיה”. 

אבל מי שמתחזק לדעת ומקבל מהצדיקים את ה”הודעה” של ה’ יתברך שמודיע לכל אחד ואחד שהוא אוהב אותו – ממילא ה’ יכול לתת לו מתנות עצומות בלי שיעור ובלי גבול, כי בכל מה שייתן לו אין שום בושה ושום נהמא דכיסופא, וגם אין את הבעיה של “שונא מתנות יחיה”. 

וזה מה שמסיימת הגמרא: ‘לדעת כי אני ה’ מקדישכם’ אמר לו הקב”ה למשה: מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל לך והודיעם. 

שבת היא העולם הבא, עונג שבת, התכלית הנצחי. משה רבינו ע”ה מקבל את העונג הזה על פי דין. אבל ה’ מבקש לתת את העונג לכל יהודי, ולכן הוא מצווה את משה להודיע, כלומר לתת דעת, לעם ישראל שיידעו כמה ה’ אוהב אותם, ובכך יזכו כל עם ישראל להגיע לאותה תכלית ולאותו אור אלוקי, בלי בושה אלא מתוך אהבה ועונג. ה’ יזכנו.